אוצרות היא נוכח נעדר

מאת גליה בר אור

בימים האחרונים התבקשתי לתת המלצה ל"פרס האוצר" (שמנוסח עדיין בגוף בזכר) ועיינתי בהנחיות: הפרס נועד להביע הערכה והוקרה לעבודת האוצר המקצועי הפועל לבניית שימור וטיוב האוסף עליו הוא ממונה, מקדם את המחקר ומעודד את חשיפת והצגת היצירה בציבור.

ניסוח מוזר כזה אפשרי במציאות שבה יש אגודת מוזאונים ויש איגוד אמנים ויש איגוד שימור ועוד, אך איגוד אוצרות אין, וגם לא היה. אוצרות היא נעדר נוכח. תשאלו, איך ייתכן כזה "נעדר" כשהנוכחות של התחום הזה נוכחת כל כך, חיה ובועטת?

לשאלה איך יתכן, וגם למה זה הניסוח לפרס האוצרות, יש כמובן תשובה: אוצרות התחילה במוזאונים ויש קיבעון באותם מקומות שלא ממש מצויים בעשיה עכשווית. הקיבעון נובע מכך שאם התחילה האוצרות במוזאון, עדיין תפיסת האוצרות קשורה בתפקידי המוזאון: יש אוסף לתחזק, לקטלג, לתעד וגם… להציג. אוצרות לא נתפסת חלק מזהות אנושית ואינה מהווה תחום לעצמו, תחום עצמאי. קשה להאמין, הן עוד בימי המערות, הצבת אובייקטים והיחסים ביניהם העבירה בלי מלים סיפור שעובר זמן ומרחב – ועדיין התפקיד הזה של האוצרות לא נקלט!

מתוך מפגש האוצרות.ים שהתקיים בחיפה. צילום: יניב שפירא

ובכן, נתקלתי בבעיה עם ההמלצה לפרס כי רציתי להמליץ על אוצרת מחדשת, שסימנה פרספקטיבה, שיצרה פעולה שמחוללת שינוי, שקשורה גם במשך זמן. וההנחיות משקפות עמדה שונה כל כך. ובכן מה שחסר בתוך הניסוח הזה של תחזוקה של אוסף ותצוגה לפי כללים – זו אוצרות שלוקחת אחריות. שלוש מלים שמתמצתות את הדחיפות מבחינתי בהקמת איגוד אוצרות. בעולם הזה המשתנה סביבנו, רועד תחת רגלינו, שיש בו כל כך הרבה נושאים שהבנו מזמן שהם חורגים מתחום המוזאון – האוצרות חורגת מכל תחום מובהק או מובחן. אוצרות היא בכל מקום. יש תפקיד לאוצרות בעולם המשתנה הזה, וזה יישמע אולי חזק מדי אך הוא לב הענין. לאוצרות יש תפקיד מנהיגותי, במובן האמיתי, במובן של קשירת קשר, רשתות קשר וקישורים. ואנחנו רוצות.ים להיות במקום שנותן דחיפה לתפקיד החשוב הזה של אוצרות. הרי אפילו במשרד התרבות וייתכן שגם באגודת המוזאונים נדמה שאין הבנה למשמעות התפקיד הזה של אוצרות ויתכן שגם באגודת המוזאונים.

פרס האוצרות הוא לא מהיום. הוא מתחילת שנות האלפיים, והיה חידוש גדול כשהתקבל. כי תארו לכן שכשרצו לתת ליונה פישר ב-1977 את פרס ישראל על פועלו באוצרות, הניסוח היה לעיצוב, עיצוב תערוכות. מושג האוצרות כבר היה קיים ופישר קיבל את הפרס ב-1977 כי ברור היה שחלה תפנית בתפקיד האוצר.ת, שהרי בסוף שנות ה-60 ראשית שנות ה-70, עם האמנות המושגית, יונה פישר היה חלק מתפנית עולמית. ואז גם הובן ש"תערוכה היא עבודת אמנות ולא תערוכה של עבודות אמנות", כך תוארה פעם פעולה האוצר הרולד זימן. חשוב להזכיר זאת כי זימן היה אוצר מכונן, ממחוללי השינוי. והציטוט הוא מפי אמן, בורן. וזה חשוב כי זימן עבד בצמוד עם אמניות.ים, בשיתוף פעולה עמוק, מתוך הבנה שאוצרות משמעותית היא אוצרות של סינרגיה עם אמניות.נים. ואפילו בשפה העברית הורחב מושג האוצר – לפועל. אוצרות היא פעולה אקטיבית של אצירה. ומסתבר שעדין אוצרות היא נעדר נוכח במציאות שבה היא כאמור חיה, ובועטת, והגיע הזמן לעשות.

יונה פישר. צילום מסך מתוך הוידאו: "חפצים נטושים". יונה פישר וציבי גבע

החשיבות בהקמת איגוד (אוצרות.ים) היא עצומה. כבכל עולם שלישי, רבים אצלנו המרחבים הפרוצים. הנה יושבים כאן אתנו בלו (סימיון פיינרו) ואביטל (בר-ישי), חלק מקבוצת אמניות ואמנים שאליה משתייכים גם שלושה זוכי פרס ישראל (מיכאל גרוס, יעקב דורצ'ין ויחיאל שמי), וגם הזוכה של פרס מייסד הדוקומנטה (פני יסעור) – שעבודתן.ם נזנחה עם חיסול גני התעשיה של ורטהיימר וניצלה בזכות פעולה של התנדבות אזרחית וזה באמת לא כל הסיפור.

זו דוגמא אחת מרבות מדוע חשובה הפעולה שלנו ויצירת תשתית שהיא גם אתית. האתיקה באה מתוך הליבה של התחום המקצועי. זו הליבה של העשייה של אוצרות שלוקחת אחריות, שבדרכה תמיד מחוללת שינוי.

נעשה ביחד לתיקון במרחבים הפרוצים, הן במישור של התנסות האישית, מסוג זו שסיפרה עליה כאן שירלי משולם, והן ברמה המוסדית הממשלתית. שירלי סיפרה על חוויה קשה של אצירה בשיתוף פעולה עם הממונים בעיריית חיפה על תרבות. ואני מסכימה עם עידו מרכוס. יש לנו זכות גדולה. דווקא במקומות הקשים של הללו בחיפה והצפון, לחוות את העוצמה ואת השכבות העומק של התנסות אנושית מעוררת השראה.

יש לנו זכות גדולה לעבוד יחד, קבוצה נפלאה – 30 אוצרות.ים הגיעו היום מגלריות ומרכזי אמנות, למרות השביתה והשבתת תנועת הרכבות. הצורך עולה מהשטח. נשלח אליכן רשימת אנשי קשר ונפתח קבוצת קשר וכמובן, זו הזדמנות להצטרף לאיגוד האוצרות המוקם, פעולה חשובה לכולנו שאותה יזמה והניעה אלפא חיימוב המצוינה שאתנו".

גליה בר אור. צילמה יעל אנגלהארט