מהארכיון
- איגוד האוצרות והאוצרים
- 10 באוג׳ 2023
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 5 בדצמ׳ 2024
עולם האמנות המקומי כתב וכותב מיום היוולדו. במגזין ״שוקת״ יפורסמו מאמרים חבויים או קאנונים שעיצבו את עולם האוצרות המקומי סביבנו. שאיפתנו היא להפוך את ארכיון המגזין לספריה פתוחה בה יאסף ויובנה ידע על האוצרות לשימוש אוצרות.ים, חוקרות.ים, אמניות.ים והקהל הרחב.
א״ב של הליכה
רותי דירקטור | קטלוג התערוכה "באופן פורמלי" | יולי 2011 - ינואר 2012 | מוזיאון חיפה לאמנות
א
אליס, פרנסיס
האמן ההולך הבלתי מעורער של סף המאה ה-21. אליס הוא הולך עירוני בדרך כלל, המסמן את העיר ללא רומנטיקה, לעולם תוך רמיזה פוליטית שיש בה מגע פיוטי. ב- 1994 הצטלם במקסיקו סיטי לצד שורה של בעלי מלאכה המציעים את שירותיהם המקצועיים. אליס עמד ביניהם, לבוש בז'קט קל וחבוש במשקפי שמש, ולצד שלטים שעליהם כתוב "חשמלאי", "שרברב" ו"צבע" הוא הוסיף את השלט שלו - "תייר". באירוניה עצמית ובמלוא הרצינות הוא הציע את שירותי התייר שלו כ"מתבונן מקצועי". הליכתו הראשונה הייתה במקסיקו סיטי: הוא הלך ברחובות העיר עם כלב צעצוע מתכתי קשור בחוט, שלרגליו חוברו מגנטים. מאז הוביל ברחובות העיר (שוב מקסיקו סיטי) גוש קרח עצום עד שנמס לחלוטין, גרר מקל לאורך גדרות בלונדון, וכדי להגיע מטיחואנה שבמקסיקו לסן דייגו שבארה"ב מבלי לחצות את הגבול שבין המדינות הוא הקיף את היבשת מדרום-מזרח לצפון-מזרח ומשם לדרום-מערב, עד שחזר לנקודת המוצא.
ההליכות שלו מתורגמות ליצירות אמנות דרך וידאו, צילום או הקרנת שקופיות. בעבודותיו המצטברות הוא מתייחס להליכה כאל אקט של התנגדות, וכאקט אנלוגי לחשיבה. "כל עוד אני הולך, אינני יודע", הוא אומר.
דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית
שרה בריטברג-סמל | 1986, מוזיאון תל אביב לאמנות
משה גרשוני, האדום הנהדר שלי הוא היקר שלו, 1980
אל נושא התערוכה הגעתי לא מתוך עניין אקדמי, אלא מתוך עבודה ממושכת עם אמנות ישראלית שלפחות חלק ממנה, חלק מרתק, הלך והתחוור לי, אינטואיטיבית, כבעל קוד פנימי שונה מאמנות אירופית ואמריקנית. התופעות היו דומות, המהות הפנימית – אחרת. החושניות, זו של עולם החומר וזו של חומרי האמנות, לא נמצאה ביצירות. ההסבר המוכר, ייחודו של האור הישראלי, גם אם הוא שריר, אינו מספק או מסביר את ההיצמדות למראה החומרי הדל, את ההתרחקות מצבעוניות, את ההימנעות הקבועה והעיקשת מציור תמונות סדוקטיביות. שורה של העדפות ושורה של הימנעויות נראו לי משותפות לאמנים רבים. תמונות שונות מעיקרן נראו קרובות זו לזו ברוח, בטון, בדרך הראייה. ביני לבין עצמי השתמשתי בביטוי ׳האיכות הדלה׳ במשמעות חיובית. זיהיתי בה מקור כוח ביצירה ותהיתי על ההעדפה שלא נראתה מקרית.
מטא-סקס 94: זהות, גוף ומיניות
תמי כץ-פרימן | יוני - יולי 1994, המשכן לאמנות עין חרוד | אוקטובר - נובמבר 1994, מוזיאון בת ים לאמנות
כריכת קטלוג התערוכה, 1994
המכונית התחילה להשתעל, להשתנק, קרטעה ונעצרה. יצאנו, ארבע נשים, שלוש מהאמניות המשתתפות בתערוכה ואני, האוצרת. היינו בדרכנו חזרה מהמשכן לאמנות בעין-חרוד, באמצע הדרך, קצת אחרי ואדי ערה. התחיל להחשיך. הרמנו את מכסה המנוע ושוב נאלצנו להודות שה״תבליט הקונסטרוקטיביסטי״ שנגלה לנגד עינינו הוא חידה עבורנו. ללא עזרתם של גברים, שעצרו את מכוניתם ואיתרו תוך דקות את מקור התקלה, לא היינו נחלצות. לא יכולנו שלא להידרש לצירוף המקרים הגרוטסקי שהעמיד את התיאוריה הפמיניסטית ואת כל הטקסטים האקדמיים שקראנו במבחן החיים. חשבנו על ההיסטוריה, שהרחיקה אותנו ממנוע המכונית, על מסלול ההתקרבות שעשינו אליו למרות זאת, ועל הדרך הארוכה שעוד לפנינו. האם אפשר לראות בסיפור הזה עדות לטיעון האנטי-פמיניסטי? האם זו תמונת-מצב הכרחית או אפיזודית? מבלי לנקוט עמדה ערכית ביחס לשאלות הללו אני משתמשת באנקדוטה הטריוויאלית הזו כדי להפנות את המבט אל רוחב היריעה שאליה מתייחס השיח הפמיניסטי, אל הרלוונטיות שלו ואל החיוניות המורכבת שלו.
אלימה: בין מסגרת לחלון
יניב שפירא | 5 במרץ - 30 במאי 2009 | קטלוג ״בין מסגרת לחלון״ | מוזיאון תל אביב לאמנות
אלימה בסדנת ההדפס ירושלים, 1982 (צילום: אברהם חי)
ספר זה והתערוכה שלצידו פורשים את מכלול יצירתה של אלימה ריטה, מאז סיימה ב-1957 את לימודי המחזור הראשון במכון אבני ועד היום. זהו מסלול עבודה רציף, שאינו נענה לאופנות חולפות ולפיתויי הזמן. המבט הרטרוספקטיבי המוצע כאן מאפשר לחשוף את ההגיון הפנימי המצוי בבסיס יצירתה של אלימה – הגיון המושתת על זיקות גומלין בין רישום, ציור והדפס, כיסודות איתנים של מבנה רב קומות. המבט לאחור מאפשר לבחון את הדיון בעבודתה כפי שהתרחש בזמן אמת (שביטויו בשיחות עם האמנית וביקורות שהופיעו בעיתונות ובכתבי עת), ובמקביל לבחון את הדברים מתוך תובנות ופרשנויות מאוחרות.
אופק חדש
יניב שפירא | פברואר-אוגוסט 2016 | קטלוג ״אופק חדש לאופקים חדשים״ | משכן לאמנות ע״ש חיים אתר, עין חרוד
יוני גולד, מתרחצות ירוק, 2015, פיגמנט ודבק על בד, טריפטיכון, 161x205 כ״א, השאלת האמן
התערוכה "אופק חדש לאופקים חדשים" מזמנת מבט כפול. מצד אחד, התבוננות מחודשת ביצירתם של אמני "אופקים חדשים", המבטאת את שאיפתם ל"טיפוח אמנות פלסטית מקורית, תוך הקפדה על רמה גבוהה והזדהות עם אמנות זמננו הנושאת את רעיון הקידמה". מצד שני, התוודעות לעבודותיהם של אמנים עכשוויים, שנוצרו בזיקה לאלו של חברי קבוצת "אופקים חדשים". מבטים צולבים אלו, המופנים לזיכרון היסטורי מזה וליצירה עכשווית מזה, מאפשרים בחינה מחודשת של מסורת האמנות המקומית מנקודת מבט עכשווית ואקטואלית; בבחינת "דע מאין באת ולאן אתה הולך".
רשימות סרוגות: הסריגה כפעולה מצפינה
רותי חינסקי־אמיתי | 2015 | מחשבות על קראפט | בצלאל - כתב עת לתרבות חזותית וחומרית
גיל יפמן, שן ועין, 2011, פסל, סריגה, 10x10x16 ס"מ, באדיבות האמן
״בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים של המאה העשרים, חדרה הסריגה, כמו מלאכות יד נשיות נוספות, לשדה האמנות, כחלופה לזרם המרכזי וכמשקל נגד לו. הסריגה גילמה את מה שנעדר מכתב היד הקנוני – הגברי והמערבי: חזרתיות עמלנית, דגמיות, אורנמנטיקה ועודפות כדימויים נרדפים לרכות, לחמימות, לביתיות ולסגולות נוספות דומות, אך התעלמה מאיכויות אחרות הטבועות בה. במאמר אצביע על פעולת הסריגה בהקשרים נוספים, החורגים מהשיח המגדרי המקובל, גם אם אינם מנותקים ממנו לחלוטין.״
הנוף הישראלי מנקודת מבטן של ציירות
רותי חינסקי־אמיתי | יולי 2016 | בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי בתל אביב בשיתוף העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל
צלה נימן, תל אביב הקטנה, שנות ה־40, 51x47.5 ס״מ (כולל המסגרת), אוסף המשפחה
״כבר בשנות העשרים המוקדמות היה הנוף מוטיב מרכזי ביצירתם של מרבית הציירים הארץ־ישראליים הצעירים. מראשיתו היווה ציור הנוף כר פורה לחיפושי דרך ולביטוי המחלוקות בין גישות אמנותיות שונות, שנמשכו לאורך שנים רבות והטביעו את חותמן בהתפתחותה של האמנות הישראלית. בעבור רבות מהציירות המשתתפות בתערוכה היה הנוף מקור השראה חשוב, וחלק ניכר מגוף עבודתן הוקדש לו. למרות זאת, מקומן בהיסטוריוגרפיה של ציור הנוף הישראלי זכה לאזכור קצר, אם בכלל, וזאת חרף ההכרה וההערכה שזכו לה בתקופת פעילותן. מטרתה של רשימה קצרה זו להאיר על ציור הנוף הישראלי מנקודת מבטן של הציירות המשתתפות בתערוכה, בהנחה שכל דיון בתולדות ציור הנוף הישראלי אינו שלם בלעדיהן.״
הסיפור שלה | History of Her-story
רותי חינסקי־אמיתי ורות מרקוס | יולי 2016 | בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי בתל אביב בשיתוף העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל
חיה שורץ, בת האמנית, 1944 שמן על בד, 44x37 ס"מ, אוסף המשפחה
״במחקר המגדרי נתפסת ההיסטוריה ההגמונית כ- His-story – הסיפור שלו, וכדי להשלימה ולתקנה יש להביא גם את Her-story – הסיפור שלה. מטרת התערוכה לתקן ולספר את הסיפור של האמניות המוצגות ולהחזירן לשיח אודות האמנות הישראלית, כי בלעדיהן הסיפור של האמנות הישראלית אינו שלם. ״
אמנות היא לא יהלום
גליה בר אור | 1999 | סטודיו | גיליון 100 ינואר - פברואר | עמ׳ 28
הקונצרט המיתולוגי של יאשה חפץ בשנת 1926 במחצבה בגלבוע. צילום: יוסף שוייג
״פעם אולי היה אחרת. אבל מתברר שהיום, מסיבות שונות ומגוונות, אמנות היא לא יהלום. היא לא עשויה להיות מוטלת באקראי אי שם, לא מבוררת ולא מפוענחת, ובדרך קסם מופלאה להבהב באש משלה ולהדליק לבבות. מתברר שהיום, יותר מבעבר, יש דחיפות לבנות דיון רלוונטי כאיבר חיוני של עבודת אמנות.״
גדי בחלב אימו וזוועות אחרות: התנ״ך בעבודתה של מיכל נאמן
דליה מנור | מרץ 2006 | הרצאה בכנס התנ״ך באמנויות | אוניברסיטת תל אביב
מיכל נאמן, העיניים של המדינה, 1974, תצלום תיעודי של פעולה
״יצירתה של האמנית הישראלית מיכל נאמן זכתה לתשומת לב פרשנית רבה, אולי רבה יותר מאשר אמנים אחרים בני דורה: מאמרים רבים בכתבי עת, השתתפות בתערוכות קבוצתיות וכן תערוכות יחיד בולטות, קטלוגים, ראיונות ושיחות פומביות. למרות השפע הטקסטואלי הזה המלווה אותה מאז שנות השבעים, מפתיע לגלות שיש עדיין תחומים בעבודתה שזכו לטיפול מצומצם בלבד, אולי משום שדגש רב הושם עד כה על פרשנות הנשענת על תיאוריות פסיכואנליטיות ועל היבטים שונים של הלשון.״
להצעות והמלצות לטקסטים שיופיעו במדור ״הארכיון״ יש ליצור קשר דרך כתובת המייל: hashoket23@gmail.com
Comments