top of page
איגוד האוצרות והאוצרים

ראיון עומק עם תמר הורביץ ליבנה

ספטמבר 2024

צילום: הדר סיפן


נולדת בקיבוץ עין החורש והיום את חברת קהילה בקיבוץ כברי. האם החיים בקיבוץ השפיעו על הכניסה שלך לעולם האמנות והאוצרות?


אני חושבת שהיה משהו פתוח בחינוך בקיבוץ, שאפשר חשיפה להמון כיוונים. היו לנו בילדות בקיבוץ אנשי חינוך רב-תחומיים, משכמם ומעלה, שידעו לחשוף אותנו לעולמות ידע מגוונים. אהבתי במיוחד שיעורי מלאכה וספורט. חיכיתי לשיעורים האלו כל השבוע ומשהו נבט שם. אבל אני חושבת שהכניסה לעולם האמנות קשורה בהשראה שלי מבית. אבא שלי היה אמן, צייר ופסל ומורה להדפס. הוא לימד אותי ואת אחיותיי להתבונן. מעניין שהסטודיו שלו היה תמיד בתוך מקלט. המקלטים היו מקומות שלא השתמשו בהם אז בקיבוץ במרכז הארץ. אני זוכרת את המבנה המסתורי מתחת לאדמה כמקום מסקרן ומושך עבורי. ממנו למדתי לתלות תמונות ולהציג אמנות באופן מעניין.



מה הוביל אותך להיכנס לתחום האוצרות?     


לאוצרות הגעתי במהלך שנות העבודה במוזיאון הפתוח תפן, שם עבדתי משנת 2001. לאחר שסיימתי ללמוד אמנות במכללת אורנים, עברתי לגליל, לכברי וחיפשתי עבודה. התקבלתי למחלקת חינוך של המוזיאון. בהתחלה עבדתי בהדרכה, בהמשך ניהלתי את מחלקת החינוך ואחר כך עבדתי במחקר ובאוצרות. הייתי אוצרת משנה לאוצרת הראשית, רותי אופק.



האם הייתה לך השפעה או השראה מיוחדת? 


בשנות העבודה בתפן אהבתי הנסיעות מכברי לתפן וחזרה בתוך הנוף הירוק. אהבתי להסתובב במדשאות ובגן הפסלים הקסום שהיו בו מאה פסלים. אני חושבת ששם למדתי לאהוב פיסול. תחום שבו אני עוסקת במחקר שלי לדוקטורט. 

 


את עוסקת בחינוך מוזיאלי ובאמנות חזותית. האם ואיך זה משפיע על הדרך שבה את מציגה תערוכות ועל המסרים שאת מבקשת להעביר לציבור?


חשוב לי במידה רבה שהתערוכות יקיימו קשר עם הקהל המתבונן. חשובה לי הפשטות והמסרים הברורים. יש לי מחשבות בתהליכים האוצרותיים שלי, כיצד לקרב אל האמנות. נתקלתי בכך שלא מעט אנשים חוששים להיכנס למוזיאון או גלריה. אני קוראת לזה "פחד האמנות". זה נובע מכך שחוששים לא להבין וגם בגלל שהאמנות הרבה פעמים אניגמטית. אני מאמינה שאם יצירות אמנות מעוררות בנו רגש, סימן שאנחנו מבינים אותן. אני מפנה זמן לשוחח עם קהל בכל הגילאים בתערוכות שאני אוצרת. 



מה לדעתך תפקידו של האוצר, במיוחד לאור השילוב שלך כאמנית וחוקרת אמנות? 


יש המון וריאציות לאופן שבו מבינים את התפקיד הזה. זה היופי שבו. מבחינתי זה תפקיד שמשלב הרבה יכולות. זה אוצָר. הבסיס הוא סקרנות. היכולת להקשיב. זו מתנה שמאפשרת לי להיכנס לתוך תהליכי עבודה פרטיים של אמנים. חשוב לי ליצור בסיס נוח ושיח עם אמנים שמאפשר עבודה נעימה. וכמובן קבלת החלטות, הפרדה בין טפל ועיקר, המון בחירות וחשיבה עמוקה והקשרית. תמיד חשבתי שהיותי אמנית מסייע לי להבין חשיבה של אמנים. אבל יש המון מודלים ואין רק דרך אחת. בגדול האוצר יוצר יחד עם האמן והוא צינור המגבש רעיונות לכדי תערוכה. הוא מחנך, הוא איש רוח וחוקר והוא יכול להגדיר את תפקידו בכל יום מחדש.  


צילום: יפים ברבלט


איך את רואה את האחריות שלך כלפי האמנים והקהילה בגלריה כברי? 


בחינוך בקיבוץ שמו המון דגש על אחריות. המורה ציירה עיגול גדול על הלוח ובתוכו המילה אחריות. זה נכנס אלי פנימה. באופן טבעי אני חשה אחריות לאמני הגלריה ולקהילת כברי. לגבי אמני הגלריה, המוטיבציה שלי היא לעבוד אתם בשיתוף וגם לקדם אותם. מעבר לזה היה לי חשוב אחרי ה-7 באוקטובר לשוחח אתם. לשמוע מה שלומם. לומר לאמנים היהודים והערבים שהמצב נורא, אבל אנחנו ממשיכים. אנחנו עובדים לאורך שנים מתוך אמון וחברות ואנחנו ממשיכים יחד. בנובמבר 2023 כשכולנו בארץ היינו מרוסקים, כשבגלריה שלנו גרו חיילים והקיבוץ היה בסיס צבאי, אנחנו המשכנו לעבוד, בלי גלריה. מצאנו דרכים להמשיך את השותפות במוזיאון שאירח אותנו, מוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע.  


לגבי הקהילה. כשהתחלתי לעבוד בגלריה ניסחתי לעצמי כמה צירים שחשוב לי לטפל בהם כאוצרת בגלריה שיתופית. השיתוף היהודי-ערבי, האמנות הישראלית והאוניברסלית והקשר למקום ולקהילה. מסיבה זו חלק מהתערוכות פונות בתוכן גם לקהילה. תערוכות שבהן בתהליך העבודה מתקיים קשר למקום כברי. כמו האמן עודד הירש, שבנה מיצב וידאו רב-ערוצי "חשמליה" (מרץ 2022), שגיבוריו היו החשמלאים של כברי. או התערוכה "ערימה" (פברואר 2023) של זיוה ילין, בה היא עבדה בכברי עם תלמידים ממגמת האמנות ועם אובייקטים מפינות המִחזור בבארי ובכברי. בדרך זו אנשי המקום מרגישים שייכים וגם באים לתערוכות. זה לא מתאפשר בכל תערוכה.


רק השבוע בשל "המצב", נאלצנו שוב לדחות תערוכה גדולה שקשורה בקשר הדוק לקהילה. תערוכה שאנחנו עובדים עליה שנתיים, משותפת לאמנים יחיאל שמי ואורי ריזמן, המציינת מאה שנים להולדתם. מציאות החיים בכברי כיום היא קשה מאוד. אנחנו נמצאים במרחק שבעה קילומטרים מהגבול אך כעת אנחנו הגבול הצפוני של הארץ. החודשים יולי-ספטמבר היו מלאים באירועים ביטחוניים קשים. אנחנו באיום תמידי מצד הגזרה הלבנונית ומעל ראשנו מתעופפים טילים, כטב"מים, יירוטים. סכנת חיים להיות כאן. במציאות הזו, למרות שהקיבוץ אינו מפונה, לא מגיע קהל מחוץ ליישוב, והחלטנו בצער לדחות את התערוכה החשובה הזו לתקופה יותר מתאימה. יחד עם זאת הגלריה חזרה לעבוד בחודש מרץ 2024 והיא משמעותית ביותר לקהילה המקומית. היא נמצאת באזור יחסית מוגן והקהל המקומי זוכה להדרכות ולפעילות. אני בונה הדרכות עבור ילדי הגנים והחינוך ומאפשרת הפוגה משמעותית באזור מוגן.



מה מגדיר הצלחה בעינייך כאוצרת? האם יש מדדים אישיים או מקצועיים שאת מסתמכת עליהם? 


זו שאלה גדולה. לקום בבוקר בשמחה לעבודה ולשמור על תשוקה. התלהבות. להתרגש בעצמי זו הצלחה עבורי. מבחינתי כל עוד אני מסמנת יעדים של התקדמות וחותרת אליהם זו הצלחה. בכדורעף יש משפט, "הגש ורוץ לרשת"... כלומר את עושה פעולה אחת, מהלך טוב שיש בו רעיון טוב ואז את גם צריכה לממש את המהלך הבא הנגזר ממנו. כלומר להגיש את הכדור וגם לסיים, עד שהכדור יגע ברצפה. זה מעט מעייף, כי את עובדת קשה. אבל זה גם מאוד ממלא ומספק.


כל תערוכה מזמנת אתגר חדש. מבחינתי כאוצרת הגלריה השיתופית היה בהתחלה אתגר לייצב את קבוצת האמנים הפועלים יחד, לקבל הכרה מהקיבוץ, לדאוג להמשכיות ולמשאבים כלכליים, כשזה מצליח אני חשה הצלחה. 


אני רוצה לומר עוד משפט אחד על התערוכה של יחיאל שמי ואורי ריזמן שכרגע אנחנו דוחים, לצערי. התערוכה הזו נולדה אצלי מתוך שאלה שכבר שלוש שנים מופנית אלי ממבקרים שמגיעים ליישוב. "היכן ניתן לראות ריזמן מקורי?". השאלה הזו הובילה אותי ליזום מהלך של עבודה משותפת עם מוסדות האמנות הנוספים שבכברי: אטליה שמי, אטליה האמן יחיאל שמי ומרכז גוטסמן לתחריט, מרכז להדפס שנמצא במקום בו היה הסטודיו של ריזמן. אני עובדת בשיתוף עם עפרה ובינג'י רעיף מגוטסמן, נמרוד ויעל כנעני וסמדר שינדלר מאטליה שמי. המוטיבציה שלנו היא להפגיש את שני האמנים המייסדים מכברי בצורה חגיגית בכל שלושת אתרי האמנות של היישוב, וגם לאפשר לקהל לראות במשך כמה חודשים את העבודות של אורי ריזמן, שהן רגישות ויקרות ערך. 


מה שחשוב לי לומר הוא שיש למה לחכות - לרגע בו נוכל לפתוח את התערוכה. ממתינות בכברי הפתעות חדשות שקשורות ליצירה המרתקת של האמנים המוכשרים האלו. הראשונה היא טרילוגיה של סרטים שנקראת "צבע וחלודה", שבה בנינו את דמותם של האמנים דרך שמונה עשר ראיונות שקיימנו עם אנשי כברי. את הסרטים יצרתי עם האמנים הדר סיפן ויאיר פרידמן. בנוסף גם יושקו שני ספרי ילדים חדשים שכתבה הסופרת שהם סמיט, עיצב האמן אשרף פואח'רי וערכה ענת הרש-גרוס. "הצבעים מדברים איתי: פגישה עם אורי ריזמן", באיורה של ולי מינצ'י, ו"גן פסלים: פגישה עם יחיאל שמי", באיורה של מיכל בוננו. את הרעיון היפה לספרים הביאה יעל כנעני, בתו של שמי, וברכת הדרך ניתנה גם מאסנת ריזמן בן שלום, בתו של ריזמן. לשאלתך, כשהדברים מתקדמים סביב התערוכה הזו, אני חשה הצלחה. אני יודעת שזו תערוכה שעשויה להביא עמה גם קהל וגם תקווה.  

 

מתוך טרילוגיית הסרטים ״צבע וחלודה״. צילום: הדר סיפן ויאיר פרידמן


את מנהלת את גלריה כברי מאז 2021. מה גרם לך לבחור בתפקיד זה, ומה הוביל אותך לכיוון הזה אחרי שנות העבודה שלך במוזיאון בתפן?


מוזיאון תפן נסגר מעט לפני הקורונה. כך שהייתי בבית בתקופת המגפה והאבטלה. עבדתי בתפן תשע עשרה שנה ומאוד אהבתי את המקום. בשלב מסוים באבטלה קיבלתי פניה מהגלריה בכברי וראיתי בה אתגר. למרות שאני גרה כבר עשרים וחמש שנה בכברי, העבודה בגלריה גרמה לי בפעם הראשונה להרגיש שכברי הוא ממש בית עבורי. בניתי משרד קטן בתוך פיר של מעלית סמוך לגלריה ואני מאושרת מההזדמנות. במלחמה התפניתי מרצון עם משפחתי, בחודש אוקטובר 2023. גרנו שמונה חודשים במכון וינגיט בחדרון קטן. היה לנו טוב בוינגיט ולמרות זאת חזרנו לצפון בחודש יולי 2024. הילדים הודיעו שחוזרים הביתה. כשחזרנו הביתה היו לי רגשות מעורבים בשל ההחלטה לחזור למקום מסוכן. אין כאן מיגון מספק בבית הספר ובמסגרות החינוכיות והדאגה היא גדולה. כשחזרנו אחותי הגדולה שלחה לי שיר של המשורר, יהונדב פרלמן, שחיזק אותי: 


ריזמן

לֹא יָכוֹל לְדַמְיֵן

בַּיִת בְּמָקוֹם אַחֵר

זוּלַת הַנּוּן צָדִי

הָאָדֹם עַל הַגִּבְעָה

שֶׁל רַיזְמַן


יהונדב פרלמן, מתוך "יצהר", הוצאת עמדה חדשה, 2016, עמוד 17.


השיר הזה מבטא את הקשר בין ריזמן לביתו בכברי. הוא מתייחס לסדרת ציורים איקונית שלו "הבית על הגבעה". השיר הזה עזר לי לזכור שכברי זה מקום שאני אוהבת וקשה לי לעזוב, גם עכשיו במלחמה הנוראית הזו. גם כשקשה לי למצוא זמן בין היירוטים והאזעקות לענות על השאלות של הריאיון הנוכחי.   

 


מתוך ספר הילדים ״הצבעים מדברים איתי: פגישה עם אורי ריזמן״



מה לדעתך המאפיינים המיוחדים של גלריה שיתופית כמו זו שבקיבוץ כברי, המפגישה אמנים יהודים וערבים ונמצאת בקו עימות?

 

זה פרויקט יחודי שאין כמותו בארץ בתחום האמנות הפלסטית. ישנן גלריות שיתופיות. ישנן גלריות שמקדמות חיים משותפים (בית הגפן, גבעת חביבה). הייחוד שלנו הוא שזו קבוצת אנשים אמנים יהודים וערבים שמפעילים יחד גלריה. כברי היתה הגלריה הראשונה בתנועה הקיבוצית  בשנת 1977 והחל משנת 2012 הפכה הגלריה לשיתופית. המאפיינים זה המחויבות של החברים, החברות והשיח שנותן במה לשונויות. האמנים אומרים שהם שמחים על ההזדמנות לעשות תורנות. כמו בקיבוץ של פעם. 


כיצד את בוחרת את האמנים והעבודות שיוצגו בגלריה? מהם הקריטריונים המרכזיים שלך?


חלק גדול מהאמנים היה בגלריה לפני שהתחלתי לנהל אותה. אבל קלטתי גם לא מעט אמנים חדשים. 

אני לא בוחרת לבדי. אני עובדת תמיד עם צוות. אני בונה את תכנית התערוכות, אבל מתייעצת ומשתפת את הקבוצה. כל אמן יכול לקבל תערוכת יחיד אחת לארבע שנים ולהשתתף בתערוכות קבוצתיות. זה תלוי ברצון ובהבשלת תהליכים אצלו. ישנו תהליך קבלה וכמובן יש להראות מחויבות ורצינות, ורצון לעבוד בשיתוף עם אמנים אחרים ועם קהילה. 


איך השפיעו האירועים שהתרחשו אחרי ה-7.10 עליך ועל העבודה בגלריה? 


זה אסון נוראי. קשה לנשום. היה לנו רצון ביום שאחרי להמשיך ולהתקיים כגלריה שיתופית. אני חושבת שהדבר הכי משמעותי שלמדתי הוא להתאים את עצמי כאוצרת לזמן. לשחרר תיאוריות גדולות. לעבור לאוצרות רגישה ומותאמת. חשבנו לא מעט איך ליצור בגלריה נוחיות למתבונן. קנינו ספות חדשות. חלק מהתערוכות מגיבות למצב. לדוגמה התערוכה "קרוב" (שעלתה במרץ 2024) ופעלה 24/7 כשהגלריה היתה בעצם סגורה. אמנים שגרים בכברי כמו אביטל כנעני, אורלי סבר ואבישי פלטק,  הגיבו למצב של גלריה סמוכת גבול. לא ניתן היה להכנס לתוך הגלריה, אלא רק להתבונן מבחוץ, כאנלוגיה למצב שהוא לא ברור - לא פתוח או סגור. או התערוכה "בדיקת דופק", שניסתה לבחון במידה מסוימת האם עוד נשאר דופק? את שתי התערוכות אצרתי יחד עם האמן שלומי חגי.  



מה היו השינויים המשמעותיים ביותר מבחינת התנהלות, מבחינת הגישה של האמנים או המבקרים?   


ראשית, היינו סגורים חמישה חודשים. אחר כך הבנו שלגלריה יש כרגע תפקיד עבור הקהילה שחיה בקיבוץ. הבנו ששוחרי אמנות מתל אביב לא באים כרגע לכברי. הם מפחדים וזה מובן. הבנו שחשוב לנו להמשיך ולהתקיים בשיח האמנות בארץ ולכן אנחנו נענים להזמנות ויוצרים יוזמות חדשות. אנחנו נשתתף באוקטובר כגלריה בפסטיבל "מתחת לפנס" בגבעת חביבה ובנובמבר נציג יחד במוזיאון יפו, ונשתתף בארוע "מעיינות" - שיתוף פעולה של קק"ל וקו- תרבות בו נציג את התערוכה ״לחפש יופי״



בעינייך, מה תפקיד האמנות בתקופה כמו זו? ומה החזון לעתיד?


​​אני מרגישה שה-7 באוקטובר זה אירוע נורא שדחס את הזמן ההיסטורי. מנהרת זמן לתקופות השואה, לראשית ההתיישבות בארץ. חזרנו לשם. דווקא על רקע תקופה כזו איומה מתחדד תפקידה החשוב של האמנות. אמנות כמבטאת הלך רוח של תקופה. אמנות כתיעוד היסטורי. אמנות כמקום למפגש אנושי ולהכרה בסבל של כל בן אנוש. ובנוסף אמנות שמציעה מקום לנחמה, להפוגה, שבו אפשר לבכות ולדמיין. מתנגן לי קטע משיר שנקרא "שיר ערש" של יוצר ומוסיקאי מוכשר בשם גון הלוי, מתוך יצירה שנקראת "מיכאל / שם זמני". יש שם משפט שאומר כמה חשוב לא להיכנע לעצבות המרה. וממשיך: "תן לדמיון לשקם את מותו של יום". האמנות מאפשרת את החופש לדמיין. ובכך גם התחלה של שיקום. קשה לי לחשוב כעת על החזון והעתיד לטווח הרחוק של הגלריה. אנחנו עדיין במצב חרום כאן בצפון ומתכננים רק מעט קדימה. אני יודעת שלהתגעגע לעבר, לגלריה בתוך ישוב פסטורלי בגליל, לפני ה-7 באוקטובר זה יהיה תמים מצידי. האויב קרוב יותר מתמיד ובין היירוטים אנחנו מוצאים את עצמנו לא מוגנים מכל בחינה. אבל הדמיון והאמנות מאפשרים לחלום. וזוהי התקווה שלי. 



 

להצעות עבור מדור זה ואחרים יש ליצור קשר דרך כתובת המייל: hashoket23@gmail.com


Comments


bottom of page