חלק א' - ספטמבר ראשון | 29.9.24 עורכות: הדסה כהן, שחר שלו, דביר שקד רכזת מערכת: דנה חרס כותבות.ים: דאשה איליאשנקו, שרה בריטברג-סמל, תמר הורביץ ליבנה, תמי כץ-פרימן, נמרוד סמוראי לוי, עדן פוזנר, ירדן שטרן דימוי שער: עודד יונס, קרולינה להן, משי כהן, ״The Castle״ (2020) דימויים: אילונה בלגה, דגנית ברסט, הדסה גולדויכט, עמרי דנינו, אריאל הכהן, רונה יפמן וטניה שלנדר, גל לשם, חנה סהר, נימרוד ספיר, דורית פיגוביץ׳ גודארד דימויי ארכיון: גלית אילת ומקס פרידמן, טירנית ברזילי, ענת בצר-שפירא, תמר גטר, יאיר גרבוז, משה גרשוני, ניר הוד, איילת השחר-כהן, מרים כבסה, מרילו לוין, הילה לולו לין, אריאן ליטמן-כהן, גנית מייזליץ-כסיף, תמרה מסל, ענת צחור, מיכל שמיר, מאירה שמש עריכה לשונית בעברית ובאנגלית: צפרה נמרוד ועדת התוכן של איגוד האוצרות.ים: דריה אלופי, שחר בן-נון, בר ירושלמי, הדסה כהן, שחר שלו, דביר שקד ועד מנהל: אלעד ירון, לאה אביר, גליה בר אור, קרן ויסהוז, עוז זלוף, אבי לובין, חנין עאבד, צאלה קוטלר הדרי תודה מיוחדת: שירז גרינבאום, ד״ר שאול סתר ו התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות, המחלקה לזכויות יוצרים במוזיאון תל אביב, ולכל מי שתרמ.ה לגליון כתב העת נתמך על ידי מבואות, קרן הרעיונות על שם יואב בראל, ומועצת הפיס לתרבות ואמנות. דבר המערכת הדסה כהן, שחר שלו, דביר שקד | ספטמבר 2024 עודד יונס, קרולינה להן, משי כהן, ״The Castle״ (2020). גלריה קומה שלישית משמאל. אוצרת: מיטל אבירם. צילום: אלעד שריג. ״הדרך שלנו לפעול בעולם היא דרך האוצרות, זו הפרספקטיבה שלנו והכלי שלנו. בחרנו לערוך את הגיליון השני של שוקת – כתב העת של איגוד האוצרות.ים לא מתוך צורך להצדיק את הפעולה האוצרותית בזמנים כאלו ובכלל, אלא לראות מה ניתן לעשות באמצעותה וכיצד היא יכולה לשמש אותנו בחידוד התקוות שלנו בתקופה בה הן מעורפלות מתמיד, ובקריאה לפעולה מחשבתית המוכוונת שינוי ועשיית טוב.״ הבאר ירדן שטרן | ספטמבר 2024 עמרי דנינו, ״פשענו״ (2023), שמן תעשייתי על לוח תצריב (שחרית ומוסף של יום כיפור) ״יכול היה להיות פה גן עדן. אוטופיה. בימים אלה אפילו לדמיין את האפשרות הזו מרגיש כמו פעילות מאומצת. ועם זאת אין ברירה אלא לפתח את השריר הזה, לתת לדמיון לפתוח שבילים חדשים של תקווה. "עיסוק בתקווה משכילה הוא ביצועה של פונקציית הביקורת. לא מדובר בהכרזה על הדרך שבה דברים צריכים להיות, אלא, במקום, לדמיין מה יכולים להיות דברים… אוטופיות קונקרטית נעוצה במעין אפשרות אובייקטיבית.״ במאמרו ׳בין תקווה לחוסר תקווה׳ (2009), התיאורטיקן הקווירי חוזה מוניוז מקרקע את המונחים תקווה ואוטופיה בחשיבה על האפשרי והקונקרטי, ובעוד קונספטים שכאלה יכולים בקלות להפליג למחוזות של פנטזיה, חשוב להיאחז בממשי ומה שהוא מקנה לנו, איך מתוכו ניתן לדמיין עתיד אחר. ״ צלילה חופשית ראיון עומק עם תמר הורביץ ליבנה | ספטמבר 2024 צילום: יפים ברבלט ״יש המון וריאציות לאופן שבו מבינים את התפקיד הזה. זה היופי שבו. מבחינתי זה תפקיד שמשלב הרבה יכולות. זה אוצָר. הבסיס הוא סקרנות. היכולת להקשיב. זו מתנה שמאפשרת לי להיכנס לתוך תהליכי עבודה פרטיים של אמנים. חשוב לי ליצור בסיס נוח ושיח עם אמנים שמאפשר עבודה נעימה. וכמובן קבלת החלטות, הפרדה בין טפל ועיקר, המון בחירות וחשיבה עמוקה והקשרית. תמיד חשבתי שהיותי אמנית מסייע לי להבין חשיבה של אמנים. אבל יש המון מודלים ואין רק דרך אחת. בגדול האוצר יוצר יחד עם האמן והוא צינור המגבש רעיונות לכדי תערוכה. הוא מחנך, הוא איש רוח וחוקר והוא יכול להגדיר את תפקידו בכל יום מחדש.״   הפנים לחו״ל קקדילארט (KakdelArt) - פלטפורמה לשילוב אמניות ואמנים עולים בישראל | דאשה איליאשנקו | ספטמבר 2024 A concert by Evgeny Brodsky at KakdelArt hub, photo by Mikhail Korotkov ״בפורים 2022 החלה המלחמה באוקראינה. התעוררתי בהוסטל בירושלים ובכיתי אל מול החדשות בארוחת הבוקר תחת מבטם המבולבל של האורחים האחרים. כאוצרת ומפיקה, הייתי צריכה לנכוח בכמה אירועים באותו הערב. לבשתי בגד אדום בולט, זר פרחים אוקראיני מסורתי לראשי ודמעת דם אדומה מודבקת על לחיי – כדי להוציא החוצה לפחות חלק מהאימה שחשתי בפנים. הניתוק מההמון החוגג הרגיש סוריאליסטי.״ המקפצה בשיתוף פעולה עם התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל *** אז זה הכל: עיון בתערוכה ׳שמיני עצרת׳ נמרוד סמוראי לוי   | ספטמבר 2024 שמיני עצרת, 2023-2024 מראה הצבה מוזיאון תל-אביב. (צילום: אלעד שריג) ״המילה ׳עצרת׳ נזכרת במקרא שבע פעמים, ואוצרת בתוכה משמעות כפולה, מצד אחד התכנסות והתקהלות (במובן המוכר כיום: עצרת מחאה, עצרת שלום) ומצד שני, עצירה (עיכוב, הפסקה). אחרי שעצר הכול בחודשי המלחמה הראשונים, הציבור התחיל להתכנס ברחבת מוזיאון תל אביב, שמכונה מאז ׳כיכר החטופים׳, ברחוב קפלן ובדרך בגין, במחאה ציבורית להחזרת החטופים ולהפלת הממשלה. התערוכה של מתתיהו, כדבריה, לא ביקשה לטעון טענה ביחס למצב, אלא איגדה ״בחירות אינטואיטיביות שהסרגל המודד שלהן היה סוג של מענה על השאלה: מה שייך לרגע הזה? וליתר דיוק, לרגע ההוא, סמוך ל-7 באוקטובר.״ *** איך לטפח יצירתיות עדן פוזנר | ספטמבר 2024 סדנת דמיון. צילום: מורן בריר ״באפריל האחרון חשתי דחף להשתתף ב"סדנת דמיון". הסדנה החייתה אצלי את תחושת הפרקטיקה האוצרותית שלי, שכבתה במהלך השנתיים הארוכות והאפלות האלו. הסדנה, שהתקיימה ב"בית של סולידריות", העניקה למשתתפים הזדמנות לפרק את המונח (שלעתים השימוש בו גולש לתחום הקלישאה) והציעה מרחב לתרגול הפעלת היכולת הזו - לדמיין. הסדנה לא התייחסה באופן מפורש לדמיון במובן האוצרותי, אלא התמקדה בדמיון הפוליטי. אך מכיוון שהפוליטי והאמנותי קשורים הדוקות זה בזה, אי אפשר לא לחשוב על אנלוגיות דומות בשדה האמנות העכשווית.״ מהארכיון הדסה גולדויכט, ביבליוסקופיה , 2020-2023, מיצב וידאו עולם האמנות המקומי כתב וכותב מיום היוולדו. במגזין ״שוקת״ יפורסמו מאמרים חבויים או קאנונים שעיצבו את עולם האוצרות המקומי סביבנו. שאיפתנו היא להפוך את ארכיון המגזין לספריה פתוחה בה יאסף ויובנה ידע על האוצרות לשימוש אוצרות.ים, חוקרות.ים, אמניות.ים והקהל הרחב. חדש במדור דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית שרה בריטברג-סמל   | 1986, מוזיאון תל אביב לאמנות משה גרשוני, האדום הנהדר שלי הוא היקר שלו , 1980 ״אל נושא התערוכה הגעתי לא מתוך עניין אקדמי, אלא מתוך עבודה ממושכת עם אמנות ישראלית שלפחות חלק ממנה, חלק מרתק, הלך והתחוור לי, אינטואיטיבית, כבעל קוד פנימי שונה מאמנות אירופית ואמריקנית. התופעות היו דומות, המהות הפנימית – אחרת. החושניות, זו של עולם החומר וזו של חומרי האמנות, לא נמצאה ביצירות. ההסבר המוכר, ייחודו של האור הישראלי, גם אם הוא שריר, אינו מספק או מסביר את ההיצמדות למראה החומרי הדל, את ההתרחקות מצבעוניות, את ההימנעות הקבועה והעיקשת מציור תמונות סדוקטיביות. שורה של העדפות ושורה של הימנעויות נראו לי משותפות לאמנים רבים. תמונות שונות מעיקרן נראו קרובות זו לזו ברוח, בטון, בדרך הראייה. ביני לבין עצמי השתמשתי בביטוי ׳האיכות הדלה׳ במשמעות חיובית. זיהיתי בה מקור כוח ביצירה ותהיתי על ההעדפה שלא נראתה מקרית.״ *** מטא-סקס 94: זהות, גוף ומיניות תמי כץ-פרימן | יוני - יולי 1994, המשכן לאמנות עין חרוד | אוקטובר - נובמבר 1994, מוזיאון בת ים לאמנות כריכת קטלוג התערוכה, 1994 ״המכונית התחילה להשתעל, להשתנק, קרטעה ונעצרה. יצאנו, ארבע נשים, שלוש מהאמניות המשתתפות בתערוכה ואני, האוצרת. היינו בדרכנו חזרה מהמשכן לאמנות בעין-חרוד, באמצע הדרך, קצת אחרי ואדי ערה. התחיל להחשיך. הרמנו את מכסה המנוע ושוב נאלצנו להודות שה״תבליט הקונסטרוקטיביסטי״ שנגלה לנגד עינינו הוא חידה עבורנו. ללא עזרתם של גברים, שעצרו את מכוניתם ואיתרו תוך דקות את מקור התקלה, לא היינו נחלצות. לא יכולנו שלא להידרש לצירוף המקרים הגרוטסקי שהעמיד את התיאוריה הפמיניסטית ואת כל הטקסטים האקדמיים שקראנו במבחן החיים. חשבנו על ההיסטוריה, שהרחיקה אותנו ממנוע המכונית, על מסלול ההתקרבות שעשינו אליו למרות זאת, ועל הדרך הארוכה שעוד לפנינו. האם אפשר לראות בסיפור הזה עדות לטיעון האנטי-פמיניסטי? האם זו תמונת-מצב הכרחית או אפיזודית? מבלי לנקוט עמדה ערכית ביחס לשאלות הללו אני משתמשת באנקדוטה הטריוויאלית הזו כדי להפנות את המבט אל רוחב היריעה שאליה מתייחס השיח הפמיניסטי, אל הרלוונטיות שלו ואל החיוניות המורכבת שלו.״ מיפוי ריזומטי אירוע האיגוד השנתי #3 | יוני 2024 צילום: שחר שלו ביום רביעי ה-26.6 התקיים כנס איגוד האוצרות.ים השנתי. השנה השתמשנו בכנס כפלטפורמה לחשיבה משותפת. במהלך הכנס קיימנו סדנת עומק בהנחייתה של ד״ר רביד רובנר , שבמהלכה ערכנו מיפוי ריזומטי של השדה בו אנו פועלות.ים (שיטה לארגון וסנכרון ידע ורעיונות שמובילה לחשיבה יצירתית). במסגרת המיפוי ניסינו להבין את החולשות והחוזקות הקיימות בשדה, ולבחון דרכי פעולה אפשריות. יחד יצרנו מפה ענקית (ברוחב של כחמישה מטרים) שהציגה את מארג הקשרים, האתגרים, המשאבים והמוטיבציות של האיגוד, ומטרתה קידום שיתופי פעולה ויוזמות חדשות לפיתוח. היתה זו הזדמנות להפשיל שרוולים, ולחשוב ברצינות על אפשרויות חדשות לפעולה - כאינדיבידואליות.ים, כקהילה, כאיגוד וככח אנושי יוצר וחושב. המאגר אריאל הכהן, מערה , 2017, צילום ״המאגר״ הוא אוסף מאורגן של המלצות, לינקים שימושיים וא.נשי מקצוע לכל המעוניינ.ת. המאגר יהיה נגיש לכל קורא.ת באתר המגזין. על מנת שהרשימה תישאר רלוונטית ועדכנית בכל עת, ניתן להוסיף מידע והערות דרך טופס זה, וצוות המגזין יעדכן את הפרטים בהתאם. שיחת ברזייה רות אופנהיים | יוני 2024 צילום: מארק יאשאייב המדור מזמין אוצרות ואוצרים על נושאים מגוונים המעשירים, מעוררים השראה או פשוט מייצרים מרחב המאפשר לפעולת האוצרות לצמוח גבוה יותר . חדש במדור רות אופנהיים (נ. 1980, רחובות) היא יוצרת, אוצרת וחוקרת תרבות. מתגוררת בקריית טבעון עם בן זוגה ושני ילדיה. היא בוגרת תואר ראשון באמנות מקופר יוניון ניו יורק, תואר שני באמנות מאוניברסיטת קורנל, ותואר שני נוסף מהתכנית הבינתחומית באמנויות של אוניברסטית תל אביב. בעשור האחרון עוסקת בניהול, אוצרות ומחקר תרבותי. הייתה חלק מצוות האוצרות של זומו, המוזיאון שבדרך, ואצרה מגוון תערוכות - האחרונה שבהן “צל עץ תמר - הדפס עכשווי במבט חיפאי” בשותפות עם דנה ניצני, שנפתחה לאחרונה במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה. בשלוש השנים האחרונות משמשת כאוצרת ומנהלת מחלקת אמנויות באגף התרבות בעיריית חיפה.  לכל שאלה צרו עמנו קשר בכתובת המייל: hashoket23@gmail.com

נמרוד סמוראי לוי | ספטמבר 2024 * המדור בשיתוף פעולה עם תוכנית התואר השני למדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. *** ׳שמיני עצרת׳ הוא חג מקראי הנחוג למחרת היום השביעי והאחרון של חג סוכות, בכ״ב בתשרי. זהו גם התאריך של ׳שמחת תורה׳, בו מציינים את סיום קריאת התורה וההתחלה מחדש. בשנת 2023, המועדים הללו התכנסו ל-7 באוקטובר, יום תחילתה של מלחמת ישראל-עזה העקובה מדם. החוויה הטראומטית בקרב הציבור הישראלי הביאה לתחושה שהזמן עצר מלכת ויצרה הווה מתמשך מסויט. כעבור מספר חודשים, החלו לצוץ תגובות אמנותיות ואוצרותיות לאסון המתהווה, בהן התערוכה ׳שמיני עצרת׳ באוצרות דלית מתתיהו במוזיאון תל אביב [1] . זו בלטה בכך שהיתה מורכבת מעבודות מתוך אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון, שנוצרו כולן לפני ה-7 באוקטובר. המילה ׳עצרת׳ נזכרת במקרא שבע פעמים, ואוצרת בתוכה משמעות כפולה, מצד אחד התכנסות והתקהלות (במובן המוכר כיום: עצרת מחאה, עצרת שלום) ומצד שני, עצירה (עיכוב, הפסקה) [2] . אחרי שעצר הכול בחודשי המלחמה הראשונים, הציבור התחיל להתכנס ברחבת מוזיאון תל אביב, שמכונה מאז ׳כיכר החטופים׳, ברחוב קפלן ובדרך בגין, במחאה ציבורית להחזרת החטופים ולהפלת הממשלה. התערוכה של מתתיהו, כדבריה, לא ביקשה לטעון טענה ביחס למצב, אלא איגדה ״בחירות אינטואיטיביות שהסרגל המודד שלהן היה סוג של מענה על השאלה: מה שייך לרגע הזה? וליתר דיוק, לרגע ההוא, סמוך ל-7 באוקטובר״. [3] חוסר היכולת לעמוד על ההווה, או שאלת העכשווי, היא שאלת מפתח בשיח האמנות העכשווית. בספרה ״מוזיאולוגיה רדיקלית״ (Radical Museology), תיאורטיקנית האמנות קלייר בישופ (Bishop) מציגה שלושה מוזיאונים באירופה שמהווים עבורה מקרי בוחן, ודרכם היא דנה במודלים אוצרותיים שונים ובמערכת היחסים בין מוזיאונים לבין אמנות עכשווית. [4] זו מערכת יחסים שאם נחשוב עליה בזהירות, נמצא שהיא מורכבת ואינה מובנת מאליה; מוזיאונים, בהגדרתם, הם מוסדות שמחוברים לעבר. תפקידם הוא לחקור, לשמר ולהציג אובייקטים היסטוריים, [5] ואילו אמנות עכשווית עוסקת בעכשיו. ספרה של בישופ מצטרף לשיח הזה ומבקש לחשוב מחדש על העכשווי, על כוחה של האמנות ושל אוצרות לנסח את הרגע הזה. במאמר זה אטען ש׳שמיני עצרת׳ דווקא בהיותה תערוכת אוסף, בדומה לרעיונות שמציגה בישופ בספרה, הצליחה לגעת בעכשווי החמקמק של חודשי המלחמה הראשונים. דימוי 1: דגנית ברסט, שיר של תדיאוש רוז'ביץ', 2012. מראה הצבה בגלריה ג׳ולי M. (צילום: ליאת אלבלינג) דימוי 2: דגנית ברסט, שיר של תדיאוש רוז'ביץ', 2016. מראה הצבה בגלריה המדרשה. הזמן דוחק עמוד השדרה של התערוכה הוא עבודה של דגנית ברסט משנת 2012 בשם ״שיר של תדיאוש רוז׳ביץ׳״ (דימוי 1). [6] ברסט פירקה את השיר למילים בודדות והצמידה לכל מילה דימוי; קטעי עיתונות, צילומים מהטלוויזיה, אירועים היסטוריים ועוד. כך, מילותיו של רוז׳ביץ׳ חוברות לעולם הדימויים האקלקטי של ברסט שנע בין האישי לאקטואלי, ובין הסימבולי לקונקרטי: צעצועי ילדים, פסל יווני, עיתון מהיום שלפני רצח רבין, צילום המרפרר לנפילת איקרוס, ילד פצוע באינתיפאדה השניה, חיילים עם למות בגבול לבנון ועוד. המהלך של ברסט הוא כפול: הטענה של הטקסט בהקשרים מקומיים אסוציאטיביים ופירוק המבנה השירי לכדי רצף לינארי, כאשר כל מקטע מציג דימוי ומילה, ולעתים את תחילתה או סופה של המילה הסמוכה בשיר. השיר של רוז׳ביץ חסכוני בפרטים, ומציג סיטואציה עמומה שניתן להבין כשיחה בין אדם הנוטה למות לאמו המתה. השיר גם רזה בצורתו ( נספח א׳ ), כאשר כל שורה בו מכילה בין מילה אחת לארבע מילים, והוא נראה כטור או קו ארוך מלא בפסיחות. בשירה מקובל להשתמש בפסיחה על מנת לקטוע את הרצף התחבירי, ליצור השתהות אצל הקורא ובכך להדגיש מילים או הברות המצויות בשיר. כאשר ברסט פירקה את המבנה השירי לכדי משפט ארוך, רוחבי, היא ביטלה את הפסיחות באופן שדחס את השיר, נתן לכל מילה משקל שווה, הדגיש את המחסור בפרטים, ואיפשר למצוא נקודות התייחסות חדשות אליו באמצעות הדימויים. ב׳שמיני עצרת׳ מתתיהו שמרה על הקו הארוך של ברסט, ותוך שמתחה והאריכה אותו אף יותר, היא למעשה החזירה לשיר את הפסיחות שלו, אך מיקמה אותן במקומות שונים ובכך שינתה את אופן הקריאה שלו. את הפסיחות, או הרווחים המורחבים, היא מילאה בעבודות מאוסף האמנות הישראלית של המוזיאון. כך, הפעולה של מתתיהו שמרה מצד אחד על הקיטועים של רוז׳ביץ ומצד שני על הרצף של ברסט. גם קיר הגבס בכניסה לחלל, שהפך אותו למעגלי (דימוי 3) אפשר לפרק את הלינאריות השירית, וגרם למבקרים לאבד את נקודת ההתחלה ולחוג סביב הריק של חלל הגלריה הגדול. הקירות היו צבועים בחלקם התחתון (דימוי 4), באופן שיצר קו מדומיין עליו הוצבו העבודות. יחד עם השיר, הקו פעל כקו אופק ובו בזמן, גם כקו פרשת מים, המזמין אותנו להקיף את תולדותינו ולראות מחדש את הדברים שייראו מעתה אחרת: נערים ישנים, מזרן, בתי קברות, דגל לבן. [7] דימוי 3: שמיני עצרת, 2023-2024 מראה הצבה מוזיאון תל-אביב. (צילום: אלעד שריג) כך, על התחביר המפורק והאסוציאטיבי של ברסט, מתתיהו הוסיפה שכבה חדשה של מטא-תחביר שמייצרת מערכת מורכבת של יחסי טקסט-דימוי-דימוי. התערוכה מצריכה הליכה וחזרה על מנת לעקוב אחרי הנראטיב השירי שמופיע כמו זכרון שבור, פוסט-טראומתי, ולקרוא את השיר מבעד לדימויים של ברסט ולעבודות מהאוסף. אם ברסט הטעינה את השיר בחומרי המקום, הפעולה הפרשנית של מתתיהו הטעינה אותו, ואת העבודה של ברסט, בחומרי הזמן. התוצאה היא נסיון להיאחז בשיר, כאשר העבר לא מפסיק להבליח בכל נשימה. עכשוויות דיאלקטית עם השינויים הפרדיגמטיים במחשבה על אודות העכשווי, ועל האפשרויות שעומדות בפני אוצרות ואוצרים, מוזיאונים רבים בעולם התנסו בהצבה תמטית של תערוכות אוסף. זאת מתוך אמונה שזניחת הכרונולוגיה היא הדרך הטובה ביותר לעדכן אוספים ולהופכם ל׳עכשוויים׳. לפי בישופ, תערוכות אלה יצרו רלטיביזם חסר פוזיציה או נראטיב מאגד ביחס למציאות, במטרה לפנות לקהלים רבים. [8] המטרה האולטימטיבית בתערוכות אוסף, לטענתה, היא להתנגד לאותו פלורליזם קונצנזואלי בו ניתן למצוא ׳משהו לכל אחד׳, ולהתקדם הלאה להבנה פוליטית חדה יותר של המקום אליו אנחנו הולכים. [9] כלומר, להשתמש באוסף כדי לשרטט את הקו שהוביל להווה, ולגזור ממנו קריאת כיוון אידאולוגית לעבר עתיד רצוי. דוגמה לתערוכה תמטית שלא נפלה לפלורליזם רלטיביסטי, היא תצוגת הקבע של האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב - ׳דמיון חומרי׳, שנאצרה אף היא ע״י מתתיהו. התערוכה הצליחה לכתוב את תולדות האמנות הישראלית מחדש כאשר דחקה את החלוקה הכרונולוגית או הסגנונית לטובת ארבעת היסודות: אדמה, אש, מים ואוויר. [10] כך, פניה של האמנות הישראלית משורטטים בצורה רוחבית ולא מוצגים כנדבך על נדבך; האש, האדמה, האוויר והמים, כמושגים מופשטים, היו כאן תמיד, והאופן בו אנחנו מבינים אותם היום הוא תוצאה של נוכחותם ההיסטורית ושל הביטוי שלהם באמנות מתקופות שונות. בספרה, בישופ מבדילה בין שני מודלים של עכשוויות. הראשון הוא ׳פרזנטיזם׳ (presentism): מושג המבקש לקחת את הרגע העכשווי כאופק וכיעד של המחשבה, ובתוך כך, לקבל את חוסר ההבנה שלו כמצב מכונן של ההווה שמשמעו חוסר היכולת לאחוז ברגע השלם. את המודל השני היא מכנה ׳עכשוויות דיאלקטית׳, במסגרתו העכשווי אינו המטרה כי אם המתודה, והוא מעוצב כפרויקט פוליטי עם הבנה רדיקלית של זמניות שמבקש לחשוב מחדש על האמנות ועל אפשרויות הצפיה בה. מודל זה לא מתחייב לעכשוויות בסגנון או בתיארוך של העבודות, אלא לגישה כלפיהן, ומנווט באמצעותן דרך זמנים שונים. [11] לפי בישופ, בעבור אוצרים רבים המשקל ההיסטורי של אוסף המוזיאון הפך למעמסה שמפריעה לו להיות חדשני ולמשוך קהל. שכן, תערוכות מתחלפות זמניות נדמות מרגשות ורווחיות יותר מהצגה מחודשת של הקאנון. מנגד, היא טוענת, המודל של עכשוויות דיאלקטית הופך מוזיאונים עם אוסף היסטורי לקרקע פוריה עבור עכשוויות שאינה ׳פרזנטיזם׳. [12] ביחס לטענה של ג׳ורג׳ דידי-הוברמן לפיה כל הזמנים מתקיימים בכל אובייקט היסטורי, בישופ מבקשת להוסיף ולשאול מדוע זמנים מסוימים מופיעים בעבודה מסוימת ברגע היסטורי ספציפי. [13] בעכשוויות דיאלקטית, הפעולה האוצרותית היא זו שמציעה את התשובה לשאלה הזו, ביחס להווה הנתון. דימוי 5: שמיני עצרת, 2023-2024 מראה הצבה מוזיאון תל-אביב. (צילום: אלעד שריג) כך למשל, ב׳שמיני עצרת׳, העבודה ׳שבת בקיבוץ׳ (דימוי 5), ציורו הקאנוני של יוחנן סימון מ-1947, מזמינה לשאול כיצד נראה העתיד המדומיין של הריאליזם הסוציאליסטי אל מול ההווה שלנו, ומול העתיד שאנחנו מדמיינים היום, ומה בין אותו פועל שמניף ילד מעל ראשו לבין הדמות הבוכה והמעורפלת של ילנה רוטנברג שצוירה ב-2023 ומוצגת לראשונה במוזיאון (דימוי 4). כשהעבודות הללו מצויות בכפיפה אחת, אפשר לחשוב על השוני בראיית ההווה ההוא וההווה הנוכחי. בישופ כותבת שאוסף הוא כמוסת זמן למה שבעבר נחשב בעל משמעות תרבותית, כאשר רכישות חדשות מקדימות את ההיסטוריה שתבוא; כיצד ייראה ההווה שלנו כשייחשב לעבר. [14] משפט זה מזמין גם לתהות כיצד תוצג וכיצד תובן אותה דמות דומעת בעתיד. עבודתה של מיכל היימן (1987-90) מציגה דף עיתון מוגדל עם תמונתה של כוכבה לוי שהוחזקה כבת ערובה בפיגוע במלון ׳סבוי׳ בתל אביב ב-1975 ושימשה מתורגמנית שתיווכה בין המחבלים לבין כוחות הבטחון. סיפורה של לוי מזכיר את סיפורה האקטואלי של רחל אדרי שהוחזקה כבת ערובה בביתה באופקים. כמו לוי, אדרי גילתה גבורה וסוכנות פועלת והצליחה לתקשר עם שוביה משום שהיא דוברת ערבית. [15] אמנם, סיפורי הגבורה של שתיהן הוצגו בתקשורת בליווי זלזול וגיחוך קל, כאשר נרמז שלוי היא נערת ליווי, [16] ואדרי שזכתה ליחס סטריאוטיפי של דמות האישה המזרחית והוצגה כהפוגה קומית בימי המלחמה הראשונים. בהמשך הקיר, בין במילים ׳אז׳ ו-׳זה׳, מוצגת העבודה כאפייה/גדר של ציבי גבע (1990) שנעה בין המופשט הגיאומטרי (המערבי) לסמלים המקומיים, הקונקרטיים והטעונים. העבודות של גבע והיימן (דימוי 7), מזמינות מחשבה, כל אחת בדרכה, על הפערים הסימבוליים המתעצמים על רקע הקרבה הפיזית בסכסוך הישראלי פלסטיני, אז כמו היום. דימוי 7: שמיני עצרת, 2023-2024 מראה הצבה מוזיאון תל-אביב. (צילום: אלעד שריג) הפרקטיקה האוצרותית ב-׳שמיני עצרת׳ אם כן, היא המשך טבעי לזו שב-׳דמיון חומרי׳, גם אם אינה תערוכת אוסף קבועה, ותכליתה אינה הצגת האוסף הישראלי. היא עושה זאת בכך שהיא מזהה את ה׳עכשיו׳ בתוך ההיסטוריה הקולקטיבית, ואת ההיסטוריה הקולקטיבית בתוך העכשיו. התערוכה לא מציעה מבט נוסטלגי לעבר טוב יותר וגם לא לעתיד מתוק, אלא מחפשת את חתיכות ההווה השבור בזמן שהוביל אליו ובטריטוריה המוכרת. עכשוויות דיאלקטית, כותבת בישופ היא ״פעולה אנכרוניסטית שמבקשת לאתחל את העתיד דרך הופעה בלתי צפויה של העבר הרלוונטי״. [17] בתערוכה זו ההופעה הבלתי צפויה אינה רק של עבודות חדשות לצד עבודות קאנוניות [18] , אלא שרשרת ההקשרים המקומיים העוברת מעבודתה של ברסט דרך יתר העבודות, שמציגה פלח משמעותי מההיסטוריה של החיים היהודיים כאן, ברגע שערער בעבור רבים את הבטחון בהם. תולדות היהודים דימוי 8: דורית פיגוביץ׳ גודארד, תולדות היהודים, 2016. שמיני עצרת, 2023-2024 מראה הצבה מוזיאון תל-אביב. צילום: (אלעד שריג) עבודה נוספת בתערוכה היתה ׳תולדות היהודים׳ של דורית פיגוביץ׳-גודארד (דימוי 8), ספר היסטוריה מן-הנמצא המוצג כשהוא חתוך לשניים. החיתוך מביע מצד אחד הריסה ופירוק, ומצד שני רצון להבין את הדבר לעומקו. עבודה זו היא דוגמה נפלאה לאופן בו יצירת אמנות מחזיקה בתוכה זמנים מרובים, שכן, היא שואלת על האפשרות להבין, לחתום ולכרוך את ׳תולדות היהודים׳, ומציבה את השאלה הזאת כשאלה נצחית. עם זאת, היא מזכירה את הנעדר מן התערוכה, הקול הפלסטיני. מוזיאונים הם ביטוי קולקטיבי של מה שנחשב לבעל ערך בתרבות, ומהווים מרחב המציע מחשבה ודיון על ערכינו, ללא רפלקציה, כותבת בישופ, לא ניתן לנוע קדימה. [19] ואכן, דומה שהתערוכה קיימה עכשוויות דיאלקטית ביחס לנראטיב היהודי, כאשר היעדר עבודות של אמנים פלסטינים (שקיימות באוסף המוזיאון וב׳דמיון-חומרי׳) שיקף את הלך הרוח החברתי של השעה, שלא היה מוכן עדיין לעסוק בסבלו של הצד השני. [20] התערוכה כמקום הצטלבות של העבר וההווה, הצופה פני עתיד, מזמינה דיון ערכי גם בהיבט העתיד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והתמודדות עם הנראטיבים המקבילים. אוצרות עכשיו כפי שכותבת בישופ בספרה, הפניה של המוזיאונים לאוספים לא היתה רק בחירה אידאולוגית, והיא התבצעה על רקע קיצוצים בתקציב הציבורי. [21] ה​​מחשבה על העכשוויות הדיאלקטית כמוצא פרקטי לאתגרים בפניהם עומדים מוזיאונים רלוונטית במיוחד לישראל בשנת 2024, שעומדת מול חרם תרבותי מתהווה שכבר הביא לביטול מספר תערוכות בינלאומיות, זאת לצד התקציב הציבורי הנמוך גם כך שמוקצה למוזיאונים ולגופי תרבות בישראל. מול העמדה העיקשת של בישופ לטענה פוליטית חדה שתצא מהעכשוויות הדיאלקטית, דבריה של דלית מתתיהו שהבאתי בפתיחת המאמר מציעים תשובה אחרת: ״[התערוכה]…לא ביקשה לטעון טענה ביחס למצב, באותו אופן בו אני מאמינה שאמנות לא טוענת טענות, כך גם פעולות אמנותיות כמו התערוכה הזאת״. [22] בראיון אחר היא הוסיפה: ״אמנות, אם היא טובה, מחוברת לממד עומק, להוויה, וזה מה שהופך אותה אחר כך לנבואית. הרי ה-7 באוקטובר לא קרה לנו פתאום. היה קודם 6 ו־5 באוקטובר; ולפני זה היה גם אוקטובר 73', ויש את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הכל נמצא באמנות שנעשית בישראל. בכל אחת מהעבודות, בדרגה כזו או אחרת — הכתובת הייתה כבר על הקיר״. [23] ואכן, ׳שמיני עצרת׳, הראתה כיצד פנייה לאוסף יכולה להתבצע כאקט של בדק-בית או של חשבון נפש קולקטיבי, וכך להציע תגובה מעמיקה ורלוונטית להווה משברי; כזו שמאפשרת התכנסות ורפלקציה עמוקה, ולא מתבססת על פופוליזם או טענה פוליטית פשטנית. ייתכן שהמשימה האוצרותית המורכבת ביותר היום, היא לעמוד על הקווים הדקים הללו, להגיב למציאות באופן עמוק, יצירתי ומעורר מחשבה - כאשר פנייה לאוסף היא אפיק אפשרי לצעוד בו. נכון לכתיבת שורות אלה התערוכה כבר ירדה, כמעט שנה חלפה, ואנו עדיין מצויים בהווה שבור ומתמשך. עכשיו, איך שנרצה להבין את המילה הזאת, אנו זקוקים יותר מתמיד לדרכים לדמיין עתיד אחר. * מבוסס על עבודת הסיום בקורס "מבוא לאמנות ואוצרות עכשווית" שמלמדת נירית נלסון במסגרת התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל. תודה על ההנחיה והליווי. [1] התערוכה נפתחה ב-20 בדצמבר 2023 וננעלה ב-4 במאי 2024. [2]   ויקי טפליצקי בן־סעדון, ״עצרת״, האקדמיה ללשון עברית, נדלה ב4- בספטמבר 2024 מתוך: https://hebrew-academy.org.il/2017/10/04/%D7%A2%D7%A6%D7%A8%D7%AA/ . [3]  מוזיאון תל אביב, ״שמונה דקות בשמיני עצרת״, סרטון Vimeo, 4:06-4:20, 11 באפריל, 2024. נדלה ב-18 באוגוסט 2024 מתוך: https://vimeo.com/933213383/bd7690a89c [4] Claire Bishop, Radical Museology (London: Koenig Books,2013). [5]  כך לפי הגדרת איגוד המוזיאונים הבינ״ל: https://icom.museum/en/resources/standards-guidelines/museum-definition/   [6]  העבודה הוצגה לראשונה בגלריה ׳ג׳ולי M׳ בשנת 2012 ומאוחר יותר, ב-2016 בגלריה המדרשה בגרסה המציגה את תהליך היצירה (דימוי 2). [7]  בהערה זו אני מתייחס למספר עבודות הכלולות בתערוכה, בהתאמה:  נעמי לשם, ירדן (2008); נעמי לשם, אופיר (2009); דניאל באואר, מזרן (2003); אלי שמיר, כמנהג המקום (קבורתו של חנן שילה) (2022); משה גרשוני, ללא שם (1998). [8] Claire Bishop, Radical Museology (London: Koenig Books,2013), p.19-20. [9] Ibid, p.17,37-38 [10]  ״דמיון חומרי: מרכז הכובד / אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון״, מוזיאון תל אביב, נדלה ב18 באוגוסט 2024 מתוך: https://www.tamuseum.org.il/he/exhibition/israeli-art-material-imagination/   [11] Claire Bishop, Radical Museology (London: Koenig Books,2013), p.4-5. [12] Ibid, p.18. [13] Ibid, p.17-18 [14] Ibid, 18. [15]  יסמין לוי, ״בלב התופת התגלתה גיבורה. קוראים לה רחל אדרי״, הארץ, 9 באוקטובר 2023. [16]  ״פרשת כוכבה לוי: מסע הלחישות״, העולם הזה, 19 במרץ 1975. [17] Claire Bishop, Radical Museology (London: Koenig Books,2013), p.46. (תרגום שלי) [18]  קצרה היריעה מלפרט על העבודות הקאנוניות של אמנים כמו משה גרשוני, מיכל נאמן, אביבה אורי, אלי שמיר, תמר גטר, פנחס כהן-גן, מיכאל גרוס, מיכה בר-עם, ועוד. [19]   Claire Bishop, Radical Museology (London: Koenig Books,2013), p.46-47. (תרגום שלי) [20]  יש לציין שהתערוכה נאצרה טרם הכניסה הקרקעית לעזה. [21] Ibid, p.47-48. [22]  מוזיאון תל אביב, ״שמונה דקות בשמיני עצרת״, סרטון Vimeo, 03:54-04:07, 11 באפריל, 2024. נדלה ב-18 באוגוסט 2024 מתוך: https://vimeo.com/933213383/bd7690a89c [23]  יקיר שגב, ״מאחורי כל יצירת אמנות מקומית מסתתרת טראומה", כלכליסט, 28 בדצמבר, 2023. נספח א׳ ״הגיעה שעתי הזמן דוחק מה לקחת אל הגדה ההיא מאומה אז זה הכל אמא כן בני זה הכל אז זה רק זה רק זה אז אלה כל החיים כן כל החיים״ השיר בתרגום העברי מופיע במקור ספר "אחרי מהפכות רבות - מבחר מהשירה הפולנית אחרי 1945", שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת כרמל, בעריכתם ותרגומם של דוד וינפלד ורפי וייכרט. להצעות עבור מדור זה ואחרים יש ליצור קשר דרך כתובת המייל: hashoket23@gmail.com

מדור חדש מושק בגיליון זה, בשיתוף פעולה עם תוכנית התואר השני למדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. בגיליון יפורסמו שני טקסטים מאת סטודנט וסטודנטית בתוכנית: בטקסט "אז זה הכל" נמרוד סמוראי לוי קורא את התערוכה "שמיני עצרת" דרך תאוריות אוצרותיות שונות ודרך מחשבה על תערוכה המגיבה למצב בעודו מתרחש. עדן פוזנר משתפת בחוויה אישית מתוך"סדנת דמיון", שהחייתה אצלה את חוויית הפרקטיקה האוצרותית בעיצומן של שנתיים ארוכות ואפלות. *** איך לטפח יצירתיות עדן פוזנר  | ספטמבר 2024 באפריל האחרון חשתי דחף להשתתף ב"סדנת דמיון". הסדנה החייתה אצלי את תחושת הפרקטיקה האוצרותית שלי, שכבתה במהלך השנתיים הארוכות והאפלות האלו. הסדנה, שהתקיימה ב" בית של סולידריות ", העניקה למשתתפים הזדמנות לפרק את המונח (שלעתים השימוש בו גולש לתחום הקלישאה) והציעה מרחב לתרגול הפעלת היכולת הזו - לדמיין. הסדנה לא התייחסה באופן מפורש לדמיון במובן האוצרותי, אלא התמקדה בדמיון הפוליטי. אך מכיוון שהפוליטי והאמנותי קשורים הדוקות זה בזה, אי אפשר לא לחשוב על אנלוגיות דומות בשדה האמנות העכשווית. אז זה הכל: עיון בתערוכה ׳שמיני עצרת׳ נמרוד סמוראי לוי  | ספטמבר 2024 המילה ׳עצרת׳ נזכרת במקרא שבע פעמים, ואוצרת בתוכה משמעות כפולה, מצד אחד התכנסות והתקהלות (במובן המוכר כיום: עצרת מחאה, עצרת שלום) ומצד שני, עצירה (עיכוב, הפסקה). אחרי שעצר הכול בחודשי המלחמה הראשונים, הציבור התחיל להתכנס ברחבת מוזיאון תל אביב, שמכונה מאז ׳כיכר החטופים׳, ברחוב קפלן ובדרך בגין, במחאה ציבורית להחזרת החטופים ולהפלת הממשלה. התערוכה של מתתיהו, כדבריה, לא ביקשה לטעון טענה ביחס למצב, אלא איגדה ״בחירות אינטואיטיביות שהסרגל המודד שלהן היה סוג של מענה על השאלה: מה שייך לרגע הזה? וליתר דיוק, לרגע ההוא, סמוך ל-7 באוקטובר״.

משרד התרבות פרסם להערות הציבור שינויים מהותיים לתקנות התמיכה בגלריות בתחום האמנות הפלסטית. כמה מהתקנות עלולות לפגוע אנושות בתחום האמנות בישראל. זוהי קריאה לכל מי שתחום האמנות יקר לו ולה: הצטרפו למאבק בהבעת התנגדות כאן , טרם התקנות ייכנסו לתוקף ב-15.10. בימים אלו   יצאו תקנות חדשות  של משרד התרבות לתמיכה בגלריות ובחללי תצוגה, ופורסמו להערות הציבור. התקנות אמורות להיכנס לתוקפן בשנה בה חלו קיצוצים בתמיכות המדינה, וירידה דרמטית באפיקי הכנסה אחרים, בשל המלחמה. אין שום ספק שזוהי השנה הקשה שידענו כולנו. בזמן שסדר היום מתמקד בצרכים קיומיים, הקשב לתרבות פוחת משמעותית. דווקא בשל כך חשוב לנו להתריע על כך שלא מדובר על שינוי זמני אלא על בכיה לדורות.  משמעות הצעד היא הקשחת התקנות לקבלת תמיכה, כולל העלאת הרף לשטח הגלריה במ"ר ולתקציבה. כתוצאה מכך, כשליש מן הגלריות הפועלות כיום צפויות להפסיק לקבל תמיכה (לאחר תקופת מעבר). גם אם עשו זאת בתום הליך שיתוף ציבור רחב ומתוך כוונה להיטיב עם השדה, במשרד התרבות מצאו לנכון להביא לכך שכשליש מן הגלריות הנתמכות יסגרו במשך שלוש השנים הקרובות, במקום לתמוך בפתיחה ובשגשוג הפעילות האמנותית. התוצאה תהיה צמצום הקולות הקיימים, בייחוד אלה התלויים בתקציב משרד התרבות כדי להתקיים, לטובת הקולות החזקים והגדולים ממילא, משיקולים שבינם לבין אמנות אין דבר: אמנות לא יכולה לפעול בשדה ריכוזי. היא לא יכולה בלי מגוון ובלי יצירה בלתי תלויה. ללא הקולות שבשוליים או במרחק, נישאר עם זרם מרכזי דל ולא מאותגר.  איגוד האוצרות.ים רואה בהחלטה זו פגיעה אנושה בתחום האמנות בישראל, שתזיק לכלל הציבור שצורך תרבות, כמו גם לאמניות.ים, לאוצרות.ים ולפעילות.י תרבות. האיגוד קורא למשרד התרבות לשקול מחדש שינויים אלה ומתריע כי מהלכים מצמצמים כאלה עלולים לתרום באופן מסוכן להגבלת חופש הביטוי האמנותי בישראל.  אלו הנתונים:  בזמן שתקציב מנהל התרבות עומד על כמיליארד ש"ח בשנה, התמיכה בגלריות לאמנות בישראל מהווה פחות מ-10 מיליון ש"ח בשנה בלבד.  בתקנות החדשות יש כמה סעיפים שיקשו באופן משמעותי על גלריות ציבוריות לקבל תמיכה ממשרד התרבות כמו בכל שנה. הראשון הוא הדרישה לסך הוצאות של 300 אלף ש"ח בשנה (225 אלף ש"ח בפריפריה). השני - שטח הגלריה המינימלי לקבלת תמיכה יעלה ל-60 מ"ר לכל הפחות (45 מ"ר בפריפריה). מבדיקת האיגוד עולה שכ-20 גלריות מתוך 62 הגלריות הנתמכות כיום לא יעמדו בתקנות הקבועות. 10 עד 15 גלריות לא יעמדו אפילו בתקנות המעבר בשנתיים הקרובות. בין חללי התצוגה שעלולים להיפגע יש גלריות ציבוריות משמעותיות, שפועלות לאורך שנים ארוכות וגלריות שיתופיות המופעלות בידי אמניות.ים. רבים ממי שיעמדו בתקנות המעבר במשך שנתיים ידעו שהחבל תלוי מעל צווארם והם עתידים להסגר אם לא יגדילו הכנסות באופן שיהיה עבורם בלתי אפשרי.  בנוסף, ישנה דרישה לכך שתערוכה תעמוד לפחות שבעה שבועות - מה שיצמצם את כמות התערוכות שחלל קטן יוכל להציג. זהו צמצום נוסף של מספר האמניות.ים שיוכלו להיחשף לקהל בכל שנה, ודילול משמעותי של ההיצע האמנותי לשוחרי התרבות.  שטח והכנסות לא יכולים להיות פרמטרים מינימליים לתמיכות בתחום האמנות. האמנות הטובה ביותר יכולה להיות מוצגת בחללים הקטנים ביותר. התוצאה של התקנות החדשות תהיה היצע חסר גיוון, צמצום הקולות בחברה שבאים לידי ביטוי והקטנת הקהילות שיש להן גישה לאמנות. כלומר, התקנות עומדות בסתירה לתפקיד התמיכה עצמו - לעודד ולקיים תרבות שלא נועדה להתמודד עם כוחות השוק, ולעודד נגישות רחבה אליה.  גם היום, רבות מהגלריות הציבוריות פועלות כנגד כל הסיכויים. התקנות החדשות של משרד התרבות עלולות לשים קץ לאפשרות לקיים חללים קטנים שמרכזים קהילות קטנות וחשובות, במרכז ובפריפריה. הן עומדות לפגוע פגיעה אנושה בתחום האמנות, כזו   שייתכן שלא נוכל להשתקם ממנה. שימו לב! התקנות החדשות נמצאות במשרד המשפטים, בשלב הערות הציבור. כרגע, הכלי החזק ביותר כדי להתמודד איתן הוא להביע התנגדות ייחודית באתר משרד המשפטים. אנו קוראים לציבור להצטרף למאבק ולמנוע מהתקנות החדשות להיכנס לתוקף. הפתרון הוא פשוט: ביטול הגזרה על הוצאות של מאות אלפי שקלים, החרגה של גלריות שכבר פעילות, ובעיקר הגדלה משמעותית של תקציב האמנות הפלסטית, כזו שתעלה מיליוני שקלים בודדים בשנה. סכום זה יאפשר לתחום האמנות הפלסטית לשרוד את המלחמה ובהמשך אף לשגשג. האם זו לא הסיבה שעדיין קיים בארץ משרד תרבות? מה אפשר לעשות? הכירו את התקנות החדשות   והגיבו אליהן כאן שימו לב :  מומלץ לכתוב נוסח משלכם, במילים שלכם. תהיה לזה יותר השפעה. פנו לנציגי ציבור  והסבירו להם מדוע התקנות החדשות עלולות לפגוע בכם ובעולם התרבות כולו מיקי זוהר, שר התרבות - Ministerts@most.gov.il בצלאל סמוטריץ', שר האוצר - bezalels@knesset.gov.il רן שפירא, ראש מנהל התרבות - RanS@most.gov.il זהר זפרני, מנהל תחום המוזיאונים והאמנות הפלסטית - ZoharZ@most.gov.il המועצה הישראלית לתרבות ואמנות - RevitalL@most.gov.il הפיצו את הקריאה הזו לכל מי שנראה לכם רלוונטי

חמישי | 10.8.2023 עורכות: מאיה במברגר, דביר שקד והדסה כהן כותבות.ים: גלית אילת, נעם אלון, גליה בר אור, ידידיה גזבר, דליה מנור דימוי שער: דוד דובשני, ללא כותרת, 2023, אקריליק על נייר. צילום: עמנואל סוסיו גלנט (Emanuele Sosio Galante) דימויים: נג'ידקה אקונילי קרוסבי, דגנית ברסט, אנדריאס גורסקי, דוד דובשני, דרורה דומיני, ר ייצ'ל וויטריד, קלייר טאבולה, מיכל נאמן, אורי ניר, ג'ון סטזאקר, חיים סטיינבך, רבקה קוויטמן, מעיין שחר עריכה לשונית בעברית ובאנגלית: צפרה נמרוד תרגום ערבית : נוואף עתאמנה ועדת התוכן של איגוד האוצרות.ים: דריה אלופי, שחר בן-נון, מאיה במברגר, בר ירושלמי, הדסה כהן, דביר שקד וטלי קיים ועד מנהל: אלעד ירון, לאה אביר, גליה בר אור, עוז זלוף, רולא חורי, אבי לובין, טלי קיים תודה מיוחדת ל מבואות: קרן הרעיונות ע״ש יואב בראל (ע״ר) , שירז גרינבאום, לאה אביר, אלעד אחרק, יהודית בז'רנו, גילי סיטון, יקיר שגב, עמי שטייניץ, עמית שמאע, טלי תמיר ולכל מי שתרמ.ה לגליון דבר המערכת מאיה במברגר, דביר שקד והדסה כהן | אוגוסט 2023 דוד דובשני, ללא כותרת, 2023, אקריליק על נייר. צילום: עמנואל סוסיו גלנט (Emanuele Sosio Galante) בדצמבר 1995, פחות מחודש לאחר רצח רבין, יצא לאור גיליון 67 של כתב העת ״סטודיו״ בעריכתה של טלי תמיר. וכך היא כותבת בדברי הפתיחה לגיליון: ״ אי אפשר היה לפתוח את גיליון סטודיו 67, הגיליון הראשון שנערך ויצא לאור לאחר רצח יצחק רבין, מבלי להתייחס לאותו רגע שבו המציאות לבדה סיפקה את המראה הטוטלי. מראה שהדף כל מראה אחר, ועירער לחלוטין את הקשר הסימביוטי שבין מציאות ואמנות… כשהוזמנתי לערוך גיליון אחד של ״סטודיו״ לא שיערתי לעצמי שאיאלץ להתמודד עם הסמיכות הנוראה שבין אמנות לבין רצח של ראש ממשלה בישראל. עבודות אמנות שהגיעו אלי, לאחר הרצח וכתגובה עליו, לא נראו לי נכונות לפרסום: בעיני, נכון להיום, והחשוב מכל הוא למקם את הרגע עצמו בתודעה, ולנסות להבינו: סתום, כפי שהוא נראה בצילום, לפני שהוא נפתח אל הפרשנויות השונות, לפני שהוא מתמסר לסחף התגובות הרגשיות. כל מה שבא בעקבותיו, גלי האבל והזעם, יצטרכו לעבור תהליכי עיבוד וסינון, עד שיופנמו אל תוך אמירה אמנותית. העדפתי לחכות .״ חזון ומטרות מגזין שוקת | אוגוסט 2023 דרורה דומיני, גיגית כחולה 2 , 1991, עץ, בטון, אלומניום, זכוכית וצבע. דימוי מתוך התערוכה ״צידה לדרך ארוכה״ במוזיאון ת״א באוצרות דלית מתתיהו, 2023. צילום: אלעד שריג כתב העת ״שוקת״ הוא פורום לכתיבה על פעולת האוצרות ועל האוצרותי בישראל. כתב העת העתיד להתפרסם פעמיים בשנה, יהווה את זרוע התוכן של האיגוד וישמש קול לעשייה המחשבתית של קהילת האוצרות והאמנות הישראלית, תוך דגש על ראייה פלורליסטית והזנת רעיונות הדדית. שיחה סביב השוקת ועדת תוכן | ינואר 2023 צילום: הדסה כהן חמישה אוצרים ואוצרות, חברי וועדת התוכן של איגוד האוצרים והאוצרות, נפגשו יחד כדי לדון במגזין "שוקת". למה נבחר השם שוקת (ולא ה-שוקת), למי מיועד המגזין, איך מתנהל מגזין שהוא חלק מארגון עובדים, מחשבות על מקצוע של זאבים בודדים ואיחולים לעתיד. מבט עכשווי על תערוכה מהעבר על הקצה | ידידיה גזבר | אוגוסט 2023 מראה הצבה של התערוכה על הקצה: חדש באוסף האמנות העכשווית , 2022, מוזיאון תל אביב לאמנות. צילום: אלעד שריג. (אוצרת: מירה לפידות, ע. אוצרת: עמית שמאע) ״המוזיאון העכשווי מורכב משני וקטורים הנעים זה כנגד זה, לעיתים נתיב מול נתיב ולעיתים בהתנגשות של ממש. במקומות ספורים שני הווקטורים הללו מצליחים להתלכד לכדי חיכוך המצליח להצית להבה; חיכוך כזה הוא התערוכה 'על הקצה' שהוצגה במוזיאון ת"א (אוצרת: מירה לפידות. עוזר אוצרת: עמית שמאע, 8/4/22​-​29/10/22).״ שחיה בהתכתבות האם אנו יכולים לדמיין מיסוד של חברה שונה מזו הקורסת? | גלית אילת | אוגוסט 2023 פרט מתוך הארכיון והאוסף המיוחד של בית הספר לאמנויות The Cooper Union. צילום: גלית אילת, 2018 ״מה מחזיק את החברה ביחד?" שואל קורנליוס קסטוריאדיס בספרו ״עולם בפרגמנטים״. והוא עונה – המוסדות שלה – החברה כמוסד. כאשר המילה ״מוסד״ מובנת באופן הרחב והרדיקלי ביותר – נורמות, ערכים, שפה, כלים, תהליכים וביצוע. הפרט עצמו גם הוא מוסד במוסדות החברה ובאופן הרדיקלי ביותר - החומר האנושי הגולמי – הופך לפרט בחברה. ואיך מוסדות שומרים על תוקפם? לרוב דרך קונצנזוס, לגיטימיות ואמון. ורק במקרים קיצוניים משתמש המוסד בכפייה ועונשים. מקרי קצה הם אלה שבהם המוסד משנה את החוק, את החוק שמארגן את המוסד. החברה הישראלית בשנת 2023 עוברת ניסיון רדיקלי לשינוי מוסד החברה הישראלי, דרך המוסדות המכוננים אותה.״ מהארכיון דגנית ברסט, DIVER 6 , מתוך הסדרה פני הים , 2006, הדפסת פיגמנט על נייר, 136X100 ס"מ עולם האמנות המקומי כתב וכותב מיום היוולדו. במגזין ״שוקת״ יפורסמו מאמרים חבויים או קאנונים שעיצבו את עולם האוצרות המקומי סביבנו. שאיפתנו היא להפוך את ארכיון המגזין לספריה פתוחה בה יאסף ויובנה ידע על האוצרות לשימוש אוצרות.ים, חוקרות.ים, אמניות.ים והקהל הרחב. חדש במדור: אמנות היא לא יהלום | גליה בר אור | 1999 | סטודיו | גיליון 100 ינואר - פברואר | עמ׳ 28 גדי בחלב אימו וזוועות אחרות: התנ״ך בעבודתה של מיכל נאמן | דליה מנור | מרץ 2006 | הרצאה בכנס התנ״ך באמנויות | אוניברסיטת תל אביב שיחת ברזייה נעם אלון | אוגוסט 2023 צילום: Dan Shpigelman מדור ״שיחת ברזייה״ מזמין אוצרות ואוצרים על נושאים מגוונים המעשירים, מעוררים השראה או פשוט מייצרים מרחב המאפשר לפעולת האוצרות לצמוח גבוה יותר . מכתבים למערכת דחיפות | אוגוסט 2023 דימוי הצבה מתוך תערוכת היחיד של אורי ניר סכר פרפר , 2017, משכן לאמנות עין חרוד, אוצר: יניב שפירא. צילום: אלעד שריג בימים האחרונים אנחנו נדרשות.ים להקדיש עוד כמה רגעים של מחשבה לפער בין הפרקטיקה האוצרותית היומיומית לבין המציאות שמסביב. בקו התפר הזה, עולה בעיקר תחושה של דחיפות. דחיפות לשהות בפער ביחד ולחשוב עליו, ולגשת אליו דרך החזרה לשאלה למה בחרנו להיות אוצרים.ות? מהם אוסף המניעים הביוגרפיים, התודעתיים, הפוליטיים והאידיאולוגיים שמניעים אותנו לפעולה הזו? מה מעגלי ההשפעה של הפעולה האוצרותית בעולם? עד כמה אנחנו צריכות להיות עסוקות בתגובות ישירות ומה הן עושות לאמנות? איזה אלטרנטיבות יש לנו לתגובה הישירה? רשמים משולחנות עגולים אירוע האיגוד השנתי #2 | מאי 2023 צילום: אלעד ירון ביום שני ה-22 במאי, חברי וחברות איגוד האוצרות והאוצרים התכנסו ל אירוע השנתי השם דגש על קולגיאליות וסולידריות וכלל עדכונים על הנעשה בתחומי האחריות של הוועדות השונות, השקת כתב העת ״שוקת״ ושולחנות עגולים שדנו בענייני השעה. על אף הנושא השונה של כל שולחן ניתן לשים לב לשאלות מרכזיות שחוזרות בכל השולחנות ועוסקות בין השאר בחיבור הקהילה לאמנות, בפעולה במצבי משבר פוליטיים ותקציביים ובצנזורה עצמית וחיצונית. המאגר מעיין שחר, בשורת המקהלה , 2020, מיצב, פיסול משולב מנועים וטיימר. צילום: דור קדמי ״המאגר״ הוא אוסף מאורגן של המלצות, לינקים שימושיים וא.נשי מקצוע לכל המעוניינ.ת. המאגר יהיה נגיש לכל קורא.ת באתר המגזין. על מנת שהרשימה תישאר רלוונטית ועדכנית בכל עת, ניתן להוסיף מידע והערות דרך טופס זה, וצוות המגזין יעדכן את הפרטים בהתאם. לכל שאלה יש ליצור קשר דרך כתובת המייל: hashoket23@gmail.com

יוני 2024 1. אתר: פרויקט שלקחתי בו חלק בשנה האחרונה הוא חממת אמנות נתונים עירוניים של מפעל הפיס. זו חממה שהקמנו היוצר והחוקר רז וינר ואני, כשיתוף פעולה בין מעבדת חדר המצב החברתי של הטכניון ועיריית חיפה. החממה הזמינה יוצרים לחקור ולהציע פרשנות לאמנות נתונים המתבססת על מאגרי נתונים עירוניים של חיפה. ארבעת הפרויקטים שנבחרו פעלו במשך שמונה חודשים כשלאורך הדרך העסיקה את כולנו השאלות מהי בכלל אמנות נתונים?, מה ההבדל בין עיצוב ואמנות בתחום הזה?, איפה עובר הקו בין הצורך להיות נאמן לדאטא לבין האפשרות לעצב את הנרטיב באופנים שאינם דידקטיים? החממה הייתה אמורה להסתיים בכנס גדול בינואר, אבל המציאות החליטה אחרת. בתחילת מאי עלתה התערוכה ״בתנאים הנתונים״ – שהציגה את הפרויקטים, ומיד אחריה עלה לאוויר האתר שמאגד אותם. עיצב אותו כל כך יפה רותם כהן סאויה המופלא. 2. ספר: מאוד קשה לי לקרוא מאז תחילת המלחמה. באופן כללי אני מרגישה שכישורי הקריאה שלי התקלקלו בשנים האחרונות בעידוד הטלפון החכם, רשתות חברתיות ובינג'ים, אבל מאז אוקטובר זה ממש בגדר דחיה מוחית. המוח מסרב להתמסר. הספר שנמצא לי ליד המיטה ואני מסתדרת איתו מצוין ומתנחמת בו מאוד הוא בכורתי – מחזור שירים בגדילה , של אודי שרבני (שהוא גם בן זוגה של האמנית והחברה האהובה מיה שרבני). זה ספר קטן וצנוע שבו אודי מתאר את חוויות ההורות הראשונה שלו בשירים קצרים שעוברים מצחוק לציניות, אגואיזם וחרדה גדולה – תחושות שקל לי להזדהות איתן כרגע – שהעולם כל כך מאיים שמצד אחד חרדים לעתיד הילדים, ומצד שני עצם קיומם הוא העיסוק הכי בריא שיש כרגע ולכן אתרכז רק בהם, ובלנסות לשמור עליהם עוד ספר שפתוח לי על הדסקטופ באקרובט הוא ספר שלי (אימוגי כוסס ציפורניים) שנמצא בשלבי עיצוב והגהות אחרונים - חוויה מפחידה ומרגשת של מסע בן שבע שנים. זה ספר היברידי בין מחקר אמנותי לקטלוג. הוא יצא לאור ביולי. stay tuned כמו שאומרים. 3. פודקאסטים: כרגע פודקאסט הוא פורמט ההאזנה האולטימטיבי מבחינתי. נהגתי להקשיב לפודקאסטים גם בעבר, אבל עכשיו כשאני נמנעת מלהקשיב לרדיו בנהיגה אני כולי אוזן להסכתים: 3.א.   Unapologetic - The Third Narrative עלה עם תחילת המלחמה על ידי שני פלסטינים (אמירה ואיברהים), אקטיביסטים, תושבי ישראל. זה מבחינתי מרחב נשימה. הם דנים במלחמה ממקום שמסרב לשתף פעולה עם הבינאריות שנכפית משני הצדיים. הם מתעקשים על שיח ועל מורכבות ומסרבים להתנהל בתוך סיסמאות. 3.ב. השבוע  של עיתון הארץ עולה בימי שלישי וחמישי. אני קוראת את העיתון הדיגיטלי, אבל זו חוויה אחרת להקשיב לנושאים האלו. זה מרגיע אותי באופן מוזר. זו גם חוויה מעניינת שעיתונאים מקבלים קול, בעיקר אחרי שמתרגלים כל כך לכתיבה שלהם. נגיד הקול של רווית הכט (פיזית הקול שלה) ממש הפתיע אותי. גם של מיכאל האוזר טוב. 3.ג. עלתה לא מזמן העונה הרביעית של הפודקאסט המבריק Serial מבית היוצר של האבא של הפודקאסטים ״This American Life״ והניו יורק טיימס. שום דבר לא משתווה לעונה הראשונה שהייתה מופתית, אבל גם העונה הרביעית (שעוסקת בגואנטנמו) שווה להאזנה. 3.ד. האחרון שהאזנתי לו הוא Death of an Artist שעסק במותה/הירצחה של אנה מנדייטה ואיך הסערה הזו השפיעה על עולם האמנות האמריקאי, בעיקר עם זיכויו של קרל אנדרה. עכשיו עלתה עוד עונה שעוסקת בפולוק ולי קרסנר. טרם האזנתי - צרות של אחרים ועיסוק במיזוגניות אולד פשיון בעולם האמנות הרבה יותר קלים לי בימים אלו.  4. אסופה: גופא . חוברות קטנות ויפות ממש שאוספים ועורכים זהר אלמקייס וג’ייסון דנינו הולט דרך תיאטרון הבית. אלו חוברות חינמיות (שניתן למצא בחנויות ספרים עצמאיות נבחרות, ומספר מוסדות תרבות קטנים) המשלבות טקסטים ואמנות, מגיעות מעולמות התאטרון והפרפורמנס אבל מתפקדות כאובייקט של תשוקה תרבותית. הטקסטים מגוונים והכותבים משלל מדיומים - כנ”ל האמנות. הם מקיימים גם השקות וצריך לעקוב אחר האתר של תיאטרון הבית לדעת מתי יוצאת אסופה חדשה כי אין להם נוכחות אונליין - קשים להשגה באופן סקסי. 5. חשבון אינסטגרם: MoreSun . אמנית, יוצרת, חברה, רצף תודעה, אורקל. מורסאן היא ישות פלאית שמלווה אותי כבר כמה שנים. היא משלבת בין גרמי שמים לאמנות עכשווית, יש לה קורסים וקבוצות למידה שאפשר להצטרף אליהם און ליין וגם את הפותקאסט ״פותות״  (עם ריקי אלקיים) שמקיים דיאלוג בין אמנית עכשווית חיה שבוחרת לדבר על אמנית מתה - ממש שווה האזנה. צילום: מארק יאשאייב רות אופנהיים (נ. 1980, רחובות) היא יוצרת, אוצרת וחוקרת תרבות. מתגוררת בקריית טבעון עם בן זוגה ושני ילדיה. היא בוגרת תואר ראשון באמנות מקופר יוניון ניו יורק, תואר שני באמנות מאוניברסיטת קורנל, ותואר שני נוסף מהתכנית הבינתחומית באמנויות של אוניברסטית תל אביב. עבודת התזה שלה עומדת לצאת כספר ביולי 2024 בשם “הציור כסוכן כפול - פעולה אמנותית כאסטרטגיה ביקורתית: סמאח שחאדה, פאטמה אבו רומי ופאטמה שנאן” בתמיכת מפעל הפיס ומשרד התרבות ובהוצאת מרסל.  בעשור האחרון עוסקת בניהול, אוצרות ומחקר תרבותי. הייתה חלק מצוות האוצרות של זומו, המוזיאון שבדרך, ואצרה מגוון תערוכות - האחרונה שבהן “צל עץ תמר - הדפס עכשווי במבט חיפאי” בשותפות עם דנה ניצני, שנפתחה לאחרונה במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה. בשלוש השנים האחרונות משמשת כאוצרת ומנהלת מחלקת אמנויות באגף התרבות בעיריית חיפה.  מדור ״שיחת ברזייה״ מזמין אוצרות ואוצרים על נושאים מגוונים המעשירים, מעוררים השראה או פשוט מייצרים מרחב המאפשר לפעולת האוצרות לצמוח גבוה יותר. ליצירת קשר: hashoket23@gmail.com

אוגוסט 2023 1. אתר: miro.com .  יכול להיות שרבים מכם כבר מכירים, אבל למקרה שלא –  מדובר בפלטפורמה מעולה ליצירה של mood boards ושלל סיעורי מוחין אחרים. הפיצ׳ר האהוב עליי הוא שאפשר למתוח חצים בין הגורמים השונים ולמצוא את הקשר בין הכל. כלי נהדר לפיתוח מחקר אוצרותי, שניתן גם לשתף בשלב מאוחר יותר עם האמנים.ות ולהכניס אותם ללב הרעיונות שלא תמיד מצליחים להתכווץ לידי פסקה. 2. ספר: Aby warburg / Atlas Mnemosyne .   אם כבר מדברים על מתיחת חצים, תמיד מרגש אותי לחזור לאבי האיקונוגרפיה –  אבי ורבורג. שמתח כל כך הרבה חצים בין יצירות שונות בניסיון למצוא את הקשר התמטי והסימבולי הנסתר ביניהם, עד שהתאשפז במחלקה פסיכיאטרית. בשנת 2019 ההוצאה הצרפתית L'écarquillé הוציאה גרסה יפה, חדשה וקלת משקל של האטלס המפורסם, שתמיד מונחת על שולחן הסלון שלי. 3. יצירת אמנות: ״ Panoramix ”   של האמנית הספרדיה לה ריבוט (1993-2003). אם כבר עסקינן במרחב הביתי שלי, אחת מהעבודות שמקשטות את הקירות היא דווקא עבודה שהרמתי מהרצפה. המופע המשגע של האמנית לה ריבוט לימד אותי כל כך הרבה על אוצרות. בעוד האמנית משתוללת עם האובייקטים השונים שתלויים על קירות הwhite cube היא סוחפת אחריה את הקהל במרחב ובוראת עוד ועוד דימויים ופירושים חדשים. ברגע אחד היא ציירה ציור מול הקהל וזרקה אח״כ את הדף על הרצפה. שמתי בתיק ומיסגרתי אחר כך שתשאר לי תזכורת. 4. ספר: L’Assommoir / Émile Zola .  בהקשר לחוויות מנערות בחלל המוזיאלי, לאחרונה קראתי את הספר הנהדר הזה של זולא, שאני לא יודע לצערי אם הוא תורגם לעברית. מעבר למסע האנתרופולוגי המרתק שזולה מעביר אותנו עם חייהם של בני ובנות מעמד הפועלים המתגוררים בפרברי פריז במהלך המהפכה האורבנית של ברון האוסמן, יש רגע אחד בספר שקסם לי במיוחד. אותה חבורת קשת יום מתכננת פיקניק יומולדת לגיבורת הספר אך מאחר ובסוף יורד גשם (!) הם מחליטים ללכת בפעם הראשונה ללובר. האופן בו זוֹלא מתאר את התגובות והרשמים של כולם מול היצירות והארכיטקטורה של הלובר הוא יותר ממאלף. 5. שיר: Simply Are / Arto Lindsay . פגשתי בשיר המעולה הזה לראשונה במופע של הכוריאוגרפית המוכשרת שרון אייל, שמופיעה לעתים קרובות בפריז עם הלהקה שלה. השיר לא יוצא לי מהראש מחודש ספטמבר, ומחולל בתוכי את אותם זרעים של פורענות שנשתלו בתחילת המופע Chapter 3: The brutal journey of the heart. 6. פודקאסט: e-flux .  אני לא מאוד אוהב פודקאסטים, קשה לי לעקוב אחרי מלל ללא אימג׳ או טקסט. אבל לפעמים כשאני לא נרדם, אני מקשיב לפודקאסט של המגזין האהוב e-flux. תמיד אני מרגיש שהייתי רוצה למצוא עוד זמן לקרוא את כל הכתבות שם, אז להקשיב בשעות הקטנות של הלילה זה סוג של פתרון. 7. מגזין: texte zur kunst . התשובה הגרמנית לe-flux. מלא במאמרים מכל קשת התיאוריה הביקורתית של כותבים.ות מבריקים.ות. 8. מגזין: figure-figure . מגזין שפעם בחודש מפרסם ראיונות ארוכים ומרתקים עם אמן.ית צעיר.ה בריטי.ת או צרפתי.ה מלאים בשלל עבודות מהפורטפוליו של האמן. דרך מעולה להכיר את שתי הסצנות האלה ולהבין מה התנועות האסתטיות החמות בשתי הבירות המערביות האלה. 9. סדרה: Atelier A .   עוד דרך חביבה לפגוש אמנים.ות פעילים.ות בצרפת בסדרה בעלת הפרקים הקצרצרים מטעם הערוץ הצרפתי-גרמני ARTE. מה שמשמח במיוחד זה שהם מקדישים פרקים לאמנים.ות מכל קשת הגילאים ומכל המדיומים. 10. חשבון אינסטגרם: Kubaparis .  אצור בקפידה, קשוב מאוד לצווי האופנה של עולם האמנות העכשוי, עם נטייה לפאנקיזם. מעורר השראה בעיניי. צילום: דן שפיגלמן נעם אלון (1993, תל-אביב) הוא אוצר ומבקר אמנות עכשווית; חי ופועל בין פריז לתל-אביב. בימים אלו הוא עובד כדוקטורנט למוזיאולוגיה באוניברסיטת הסורבון נובל, פריז. המחקר האוצרותי שלו נע בין שני צירים מרכזיים: הראשון עוסק בדרכים השונות בהן הנפש וההבנה שלנו של מצבים רגשיים מוכתבות על ידי צווים חברתיים, מהולדת הפסיכואנליזה בתחילת המפכה התעשייתית ועד הניו־אייג׳ והפסיכולוגיה הפופולרית של הכלכלה הנאו־ליברלית בימינו. נעם עובד עם אמנים.ות שמערערים, כל אחת ואחד בדרכו.ה היחודית, על הקשר ההדוק בין יציבות נפשית ליעילות בשוק העבודה; הציר השני של המחקר האוצרותי שלו מתבונן במשבר האקלים שהפך למיתוס אחרית הימים כך שישרת מניעים של אוטוריטות פוליטיות וכלכליות. השימוש של אלו בפחד, פסימיות וחוסר אונים מוביל בין השאר לביזור של הקולקטיב החברתי –  כך שאשמה אישית מחליפה את הסיכוי להתקוממות ציבורית. נעם פועל במסגרת זו עם אמנים.ות שמתעקשים למצוא יופי באנתרופוקן, תוך שהם מערערים על מערכות אמונה דוגמטיות. נעם אלון אצר תערוכות ב Espace Niemeyer, Paris; Palais des Beaux Arts de Paris; Cité Internationale des Arts; Galeriepcp, Paris; Galerie Jousse Entreprise - Paris+Art Basel; DOC! Paris ; גלריה בנימין, ת״א וגבעון פורום לאמנות, ת״א ופרסם מאמרים וכתבות במגוון מגזינים, קטלוגים, כתבי-עת וכיו״ב. מדור ״שיחת ברזייה״ מזמין אוצרות ואוצרים על נושאים מגוונים המעשירים, מעוררים השראה או פשוט מייצרים מרחב המאפשר לפעולת האוצרות לצמוח גבוה יותר. ליצירת קשר: hashoket23@gmail.com

המדור מזמין אוצרות ואוצרים להמליץ על נושאים מגוונים המעשירים, מעוררים השראה או פשוט מייצרים מרחב המאפשר לפעולת האוצרות לצמוח גבוה יותר. רות אופנהיים | יוני 2024 צילום: מארק יאשאייב רות אופנהיים (נ. 1980, רחובות) היא יוצרת, אוצרת וחוקרת תרבות. מתגוררת בקריית טבעון עם בן זוגה ושני ילדיה. היא בוגרת תואר ראשון באמנות מקופר יוניון ניו יורק, תואר שני באמנות מאוניברסיטת קורנל, ותואר שני נוסף מהתכנית הבינתחומית באמנויות של אוניברסטית תל אביב. עבודת התזה שלה עומדת לצאת כספר ביולי 2024 בשם “הציור כסוכן כפול - פעולה אמנותית כאסטרטגיה ביקורתית: סמאח שחאדה, פאטמה אבו רומי ופאטמה שנאן” בתמיכת מפעל הפיס ומשרד התרבות ובהוצאת מרסל.  בעשור האחרון עוסקת בניהול, אוצרות ומחקר תרבותי. הייתה חלק מצוות האוצרות של זומו, המוזיאון שבדרך, ואצרה מגוון תערוכות - האחרונה שבהן “צל עץ תמר - הדפס עכשווי במבט חיפאי” בשותפות עם דנה ניצני, שנפתחה לאחרונה במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה. בשלוש השנים האחרונות משמשת כאוצרת ומנהלת מחלקת אמנויות באגף התרבות בעיריית חיפה.  נעם אלון | אוגוסט 2023 צילום: דן שפיגלמן נעם אלון (1993, תל-אביב) הוא אוצר ומבקר אמנות עכשווית; חי ופועל בין פריז לתל-אביב. בימים אלו הוא עובד כדוקטורנט למוזיאולוגיה באוניברסיטת הסורבון נובל, פריז. המחקר האוצרותי שלו נע בין שני צירים מרכזיים: הראשון עוסק בדרכים השונות בהן הנפש וההבנה שלנו של מצבים רגשיים מוכתבות על ידי צווים חברתיים, מהולדת הפסיכואנליזה בתחילת המפכה התעשייתית ועד הניו־אייג׳ והפסיכולוגיה הפופולרית של הכלכלה הנאו־ליברלית בימינו. נעם עובד עם אמנים.ות שמערערים, כל אחת ואחד בדרכו.ה היחודית, על הקשר ההדוק בין יציבות נפשית ליעילות בשוק העבודה; הציר השני של המחקר האוצרותי שלו מתבונן במשבר האקלים שהפך למיתוס אחרית הימים כך שישרת מניעים של אוטוריטות פוליטיות וכלכליות. השימוש של אלו בפחד, פסימיות וחוסר אונים מוביל בין השאר לביזור של הקולקטיב החברתי –  כך שאשמה אישית מחליפה את הסיכוי להתקוממות ציבורית. נעם פועל במסגרת זו עם אמנים.ות שמתעקשים למצוא יופי באנתרופוקן, תוך שהם מערערים על מערכות אמונה דוגמטיות. נעם אלון אצר תערוכות ב Espace Niemeyer, Paris; Palais des Beaux Arts de Paris; Cité Internationale des Arts; Galeriepcp, Paris; Galerie Jousse Entreprise - Paris+Art Basel; DOC! Paris ; גלריה בנימין, ת״א וגבעון פורום לאמנות, ת״א ופרסם מאמרים וכתבות במגוון מגזינים, קטלוגים, כתבי-עת וכיו״ב. מדור ״שיחת ברזייה״ מזמין אוצרות ואוצרים על נושאים מגוונים המעשירים, מעוררים השראה או פשוט מייצרים מרחב המאפשר לפעולת האוצרות לצמוח גבוה יותר. ליצירת קשר: hashoket23@gmail.com

המדור מוקדש למאמרי תגובה חדשים לטקסטים תיאורטיים בעלי השפעה על הפרקטיקה האוצרותית, או לטקסטים שנכתבו על הפעולה האוצרותית, או לטקסטים באנגלית שנכתבו לתערוכה (בעבר או בהווה). האם אנו יכולים לדמיין מיסוד של חברה שונה מזו הקורסת? | גלית אילת | אוגוסט 2023 פרט מתוך הארכיון והאוסף המיוחד של בית הספר לאמנויות The Cooper Union. צילום: גלית אילת, 2018 מה מחזיק חברה ביחד? שואל קורנליוס קסטוריאדיס בספרו ״עולם בפרגמנטים״. ועונה: מוסדותיה – כאשר המילה ״מוסד״ מובנת באופן הרחב והרדיקלי ביותר, קרי – נורמות, ערכים, שפה, אמונה וחוק. הפרט גם הוא מוסד דמיוני בין מוסדות החברה, ובאופן הרדיקלי ביותר - החומר האנושי הגולמי – הופך למוסד הפרט בחברה. מוסדות שומרים על תוקפם לרוב דרך קונצנזוס, לגיטימיות ואמון, ורק במקרים קיצוניים ישתמש המוסד בכפייה ובעונשים. מקרי קצה הם אלו שבהם המוסד משנה את החוק שמארגן אותו. בשנת 2023 עוברת החברה הישראלית ניסיון לשינוי רדיקלי של מוסד ’החברה הישראלית‘, דרך המוסדות המכוננים אותה. להצעות עבור מדור זה ואחרים יש ליצור קשר דרך כתובת המייל: hashoket23@gmail.com

גלית אילת | אוגוסט 2023 פרט מתוך הארכיון והאוסף המיוחד של בית הספר לאמנויות The Cooper Union. צילום: גלית אילת, 2018 מה מחזיק חברה ביחד? שואל קורנליוס קסטוריאדיס בספרו ״עולם בפרגמנטים״. ועונה: מוסדותיה – כאשר המילה ״מוסד״ מובנת באופן הרחב והרדיקלי ביותר, קרי – נורמות, ערכים, שפה, אמונה וחוק. הפרט גם הוא מוסד דמיוני בין מוסדות החברה, ובאופן הרדיקלי ביותר – החומר האנושי הגולמי – הופך למוסד הפרט בחברה. מוסדות שומרים על תוקפם לרוב דרך קונצנזוס, לגיטימיות ואמון, ורק במקרים קיצוניים ישתמש המוסד בכפייה ובעונשים. מקרי קצה הם אלו שבהם המוסד משנה את החוק שמארגן אותו. בשנת 2023 עוברת החברה הישראלית ניסיון לשינוי רדיקלי של מוסד ’החברה הישראלית‘, דרך המוסדות המכוננים אותה. אפשר לשאול, לדוגמא – מדוע החברה הישראלית מצביעה למפלגות כאלה או אחרות, למרות שהוליכו אותה שולל שוב ושוב? קסטוריאדיס היה עונה שהמוסד מְחַ בֽ רֵת לייצר על פי תקנותיו אנשים המסוגלים ומחויבים לשמר אותו. ה״חוק״ עצמו מכיל את הרכיבים כך שהם ייושמו, ישתכפלו וינציחו את ה״חוק״. גם במצבי חירום, ובמצבים האלימים ביותר של קונפליקטים ומלחמות פנימיות, החברה אינה משתנה – היא נותרת רשת מורכבת להפליא של משמעויות שיוצרת אחדות ולכידות פנימית. קסטוריאדיס קורא לרשת משמעויות זו ״מאגמה״; המשמעויות המדומיינות המובנות בתוך המוסד של כל חברה. משמעויות מדומיינות אלה יכולות לכלול אלים, ערים, אזרחים, אומות, מדינות, מפלגות, הון, אינטרסים, טאבו, מידות טובות, חטאים, ועוד. רבות נכתב על האסתטיזציה הפשיסטית של הפוליטי, אך מה ידוע לנו על תפקידם של דימויים בעידן הנאו ־ ליברליזם? בספרה ״פוליטיקת הדמיון״, הפילוסופית קיארה בוטיצ׳י חוקרת את הקשר בין דמיון, היכולת לדמיין ולבנות פרויקטים פוליטיים אלטרנטיביים, לבין משבר הדמיון הפוליטי שאנו חווים כיום. הבנתה את הפוליטי – כ״מאבק על דמיונם של אנשים״ – מתחיל מעבודתו של קסטוריאדיס, שעבורו הדמיון מהווה תנאי למציאות. המושגים של קסטוריאדיס כוללים דמיון (imagination) כיכולת אישית, והמדומיין (imaginary) כקונטקסט החברתי בו הדמיון מתרחש. בוטיצ׳י מוסיפה מושג שלישי: מדומה (imaginal). להבנתה, המדומה מדגיש את מרכזיותם של דימויים ללא קשר לאמיתיותם או לייצוגם באופן חזותי. המדומה הוא מה שאנשים מייצרים, וגם מה שמעצב את דמיונם ובכך טמון כוחו להשפיע על חיי חברה ופוליטיקה, במיוחד בהתחשב בווירטואליזציה והחיזיון הספקטקולרי של הפוליטיקה העכשווית, בה דימויים מרנדרים גרסאות של מציאות שמעצבות את הפוליטיקה. [1] לעתים קרובות נטען שהמנהיגים הפוליטיים שלנו חסרי דמיון. למעשה, בממשל גלובלי, הפוליטיקה מצטמצמת לכדי צבירת כוח בתוך קונצנזוס נאו ־ ליברלי. בעולם כזה אין מקום לדמיון, שמובן כיכולת הרדיקלית לדמות דברים "אחרת" ולבנות פרויקטים פוליטיים אלטרנטיביים. כפי שמציעה האמרה המפתה, ״To imagine the world otherwise״ – כדי לבנות עולם חדש שיקום מאפרו של הישן, עלינו לדמיין ולהתארגן אחרת, באופן האינקלוסיבי ביותר. המסורת הליברלית נוטה להתעלם מאלה הנמצאים בשולי המרכז הפוליטי, החברתי או התרבותי, וחוסמת את הדרך ליצירת משהו חדש, משהו ששווה לחיות בשבילו – עבור כולנו. ב״מוסד החברה הדמיוני״, טוען קסטוריאדיס שחברות אינן תוצר של צורך היסטורי אלא של רעיון חדש ורדיקלי בנוגע לעולם. כל המוסדות (חוקים, אומות, טקסים, אמנויות ואלים) נובעים מתוך המדומה הזה ואינם צריכים להיות מוסברים רק כתוצר של מגבלות או אבולוציה. לדוגמא, הוא מסביר שהיוונים העתיקים האמינו שהעולם נובע מכאוס, בעוד שביהדות, העולם נובע מרצונה של ישות רציונאלית, אלוהים. לכן, היוונים פיתחו מערכת של דמוקרטיה ישירה שבה החוקים השתנו לפי רצון העם. לעומת זאת, המונותאיזם מבוסס על מערכת תאוקרטית, בה האדם תמיד מחפש אחר רצון האל. [2] קסטוריאדיס טוען שרוב ההוגים לפניו התעלמו מחשיבותו של הדמיון האנושי ביצירת חברה ומשטר חדשים, ושיכולת אנושית זו היא שמבדילה אותנו ממינים אחרים. הדמיון הרדיקלי הוא הבסיס לתרבויות שונות, והוא זה שמאפיין את ההבדלים ביניהן. [3] ספרו של עמנואל קאנט ״ביקורת כוח השיפוט״ תרם להכרה בתפקיד המכריע של הדימיון. ב״ביקורת התבונה הטהורה״ (קאנט, 1781), הדימיון נקרא לתווך בין התוכן האמפירי של העולם החושי לבין ״המושגים הטהורים״ של ההבנה. כאשר קאנט חוקר את טבע היצירתיות האנושית ב״ביקורת כוח השיפוט האסתטי״, הדימיון מופיע שוב כדי ״להסביר״ איך האדם יכול לתמרן במצבים חדשים וליצור רעיונות אסתטיים חדשים. כמונח, קאנט משתמש בדמיון שוב ושוב כדי לסמן את הגבול בין הסבר וספקולציה. תפישתו של קסטוריאדיס, משלבת בין זו של אריסטו לבין התובנה הקאנטיאנית, שבה הדמיון הוא במובהק היכולת הטרנסצנדנטלית לסינתזה, מאחר שהוא יכול לאחד את המורכב לדימוי יחיד. לכן, הדמיון עצמו הוא רדיקלי ובלעדיו אין מציאות. ספרו של בנדיקט אנדרסון "קהילות מדומיינות", עיצב מחדש את המחקר על אומות ולאומים: הוא מדגיש את תפקידו הדינמי של הדמיון כגורם שמארגן תפישה חברתית ותרבותית, שייכות וסולידריות. [4] השפעתו של הספר התפשטה מעבר למחקר של לאומיות ולאומנות ותרמה רבות לשיח על דמיון חברתי. [5] מבחינתו, זהות לאומית ולאומנות הן המצאות יצירתיות דרכן אנו יכולים להבין את מבנה מערכת החוק הלאומית של מדינה, תאגיד עסקי, אשראי וזכויות, וגם את המושגים הקשורים בעליונות וזכויות יתר, כיכולת של הדמיון האנושי. הגישה של אנדרסון, מדגישה את התנאים החומריים שמעצבים תרבות, ואת המוסדות שמקיימים אותה, מתקשורת המונים ועד למערכת החינוך, תקנות מנהליות וכדומה. במהדורות מאוחרות יותר של הספר, אנדרסון חוזר אל הטיעון שלו. הוא מתמקד בשלושה מוסדות של כוח ששינו את צורתם ותפקידם כאשר האזורים שעברו קולוניזציה נכנסו לעידן השעתוק הטכני. [6] ״המפקד (-אוכלוסין), המפה והמוזיאון: יחד הם מעצבים באופן עמוק את המודוס שבו המדינה הקולוניאלית מדמיינת את הריבונות שלה – את טבעם של בני האדם שנשלטים על ידה, את הגאוגרפיה של תחום שלטונה ואת הלגיטימיות של אבותיה המייסדים.״ [7] דמיון פוליטי, פוליטיקה של הדמיון או הדימויים, שינויים חברתיים, או אמנות בשירות המהפכה יכולים להוות מחוות ריקות העוסקות בצורה ולא בתוכן. אם כך נשאלת השאלה: האם וכיצד מעשה התצוגה מייצר דמיון פוליטי? האם דמיון פוליטי מוביל למעשה פוליטי? והאם דמיון בתערוכה יוביל למעשה פוליטי? הסכנה יכולה להיות טמונה בתערוכה מדומיינת כאקט פוליטי. לכן, נדרש לשאול, איזה דימוי מעורר דמיון פוליטי? או שמא אקט התערוכה הוא זה שמעורר את הדמיון? בוטיצ'י טוענת שאין צורך באובייקט אמנות על מנת לעורר את הדמיון – אם דימויים אינם בהכרח רטינליים אלא מנטליים. [8] תערוכה היא מקום שבו אנשים מביטים על אובייקטים, ואנשים מביטים על אנשים המביטים על אובייקטים. הפוטנציאל של תערוכה להפעיל את הדמיוני (imaginary) מתממש בדומה להשתתפות בטקס או בריטואל: המפגש בתערוכה והמקום בו היא מוצגת קודם למעשה התצוגה. ״Open Archive״, 2020-21, הגלריה הלאומית לאמנויות, טירנה, דימוי הצבה. צילום: Ylli Bala. באדיבות הגלריה ההשפעה ההולכת וגוברת של אוצרים וגלריסטים על תיווכה של החוויה האמנותית לציבור השפיעה על פעולות האמנים, שלקחו על עצמם לפרק את הסביבות המוסדיות שבהן התבקשו להציג. בדיעבד, 'הגל הראשון' של הביקורת מוסדית החל בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת עם אמנים כמו מרסל ברותרס, הנס האקה, דניאל בורן, מייקל אשר ורוברט סמיתסון, שחקרו בין היתר את תנאי המוזיאון ושדה האמנות במטרה להתנגד, לערער או לחרוג מחוץ למסגרות המוסדיות הנוקשות. המחקר שעוקב אחר ההיסטוריה של התערוכות, מראה שעבודתם של אמנים מסוימים שדמיינו דרכים רדיקליות ליצירת תערוכות, קדמה לאוצרות של תערוכות רדיקליות ואנטי-תערוכות בחללי תצוגה ציבוריים מסוגים שונים, לרבות ההתקה של חללים שאינם מוזיאונים למוזיאון ולהיפך. אלה נתפשו בתחילה ככלים שמטרתם להציג את יצירתו של האמן, ומאוחר יותר כנושא עבודתו של האמן, החל בהרכבה מחדש של חללים מסוימים, וכלה בתצוגה של האוסף או חלקים ממנו. פרקטיקות אלו סללו את הדרך לחשיבה מחדש על מוסד המוזיאון עצמו. רבים מניסיונות תצוגה אלו, הפכו במהלך הזמן למודלים מעוררי השראה עבור פרקטיקה אוצרותית עכשווית; בסוף שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, בהקשר שונה, הפרקטיקות הללו פותחו לפרויקטים אמנותיים מגוונים על ידי אמנים כגון רנה גרין, כריסטיאן פיליפ מולר, פרד ווילסון ואנדריאה פרייזר. לשיח הכלכלי והפוליטי של קודמיהם, הוסיף 'הדור שני' מודעות גוברת לצורות שונות של סובייקטיביות ולאופני היווצרותה, אשר המשיכו להתפשט תחת המושג 'ביקורת מוסדית'. המוזיאון והאוניברסיטה מציגים לעתים קרובות מערכות של אמונות אימפריאליות מהעבר, שמאתגרות לדמיין את העולם בלעדיהן. הרטוריקה החלולה של הרוואנשיזם התרבותי מנסה להיאחז בחלקים של החברה המודרנית שצורפו לאידיאולוגיות קולוניאליות של המאה ה-19 כטכנולוגיה של תצוגה וזיכרון. תחום ההיסטוריה האימפריאלית חטא גם בעבר בתעמולתיות של נישול ואלימות, לכן ניתן לתאר את המגמה העיקרית באמנות העכשווית הטרנס ־ לאומית, כהשלמה עם העבר למען עתיד אחר. זה מבוצע בפועל על ידי פרקטיקות פרשניות של דמיון חברתי, תלות הדדית ותיאוריות של דה ־ קולוניזציה, פוסט ־ קולוניאליזם, ופורנזיות, ופרקטיקות רב ־ תחומיות השאולות מדיסציפלינות אחרות. למגמה זו אין כמעט קשר להבחנות שרירותיות המבוססות על סגנון או מדיום. אחד האתגרים המרכזיים הכרוכים בהצגה ובהנגשת אמנות לקהל הרחב במוזיאונים ציבוריים הוא לשנות את הגישה המוזיאלית הרווחת המתייחסת אל חלל התצוגה של אמנות כמרחב טבעי, ללא זהות, מרחב של כל מקום ושום-מקום. הפיכתו של חלל התצוגה למקום בהווה הוא האתגר המרכזי – להפוך את חלל התצוגה לשדה (קרב) שבו פועלים כוחות, היסטוריות, זהויות, מעמדות ואידיאולוגיות שונות, שפועלות מעבר לייצוג בלבד. ערעור הסטטוס קוו הקושר אמנות ושינוי חברתי עשוי לשחרר אותנו מהמשוואה שבה האמנות מתבקשת להצדיק את קיומה על סמך עסקת חליפין בין ערכים תרבותיים לערכים כלכליים. לכן, התרחקות מחיקוי המציאות ומהאדרה של הגאון הכריזמטי – האמן, האוצר ומנהל המוזיאון – יאפשרו חתימה על הסכם מחודש בין אמנות לחברה, שיתבסס על דמיון רדיקלי. כגוף ציבורי, שתפקידו כולל שימור מורשת חומרית (ושאינה כזו) וצבירה של אוסף המשקף הן את ההווה והן את העבר(ים) שבאמצעותם פועלת חברה, מפעיל המוזיאון לאמנות סמכות מסוימת – הסמכות לרומם נרטיבים נבחרים למעמד של היסטוריה. המוזיאון, ולא רק המגוון האמנותי, מופקד על אוצרות זיכרון קולקטיבי (לאומי/עולמי). אוסף מוזיאון האמנות כותב את ההיסטוריה בכל רכישה ומכתיב בכך את הפרמטרים להבנת העתיד. סמכות כזו מסתכנת בהרחבת שלילה שיטתית של נקודות מבט מינוריות, ומעוררת את השאלה: כיצד המוזיאון יכול להפעיל שיטות דה ־ קולוניאליות, הדדיוּת ודה ־ קנוניזציה תוך הגנה על הסטטוס קוו של זכויות יוצרים? כאשר מוזיאונים מכריזים על אתוס של אינקלוסיביות, עלינו להפנות עין ביקורתית כלפי מה שמתבצע באמצעות הכרזה זו, שאינה מוותרת על סמכות המוזיאון אלא מרחיבה את שטחה, מטילה סנקציות של אינקלוסיביות, ומנוהלת על פי תנאיה. הקולוניאליות, כפי שתיאר הסוציולוג הפרואני אניבל קיחאנו, היא "מטריצת הכוח שמייצרת היררכיות גזעיות ומגדריות ברמה הגלובלית והמקומית". [9] הפוטנציאל לחלופה של פרקטיקה מוסדית נובע ממסורות של ספרנות וארכוב ציבוריים. בניגוד להיסטוריון, הספרן והארכיבאי אינם מבקשים לספר או ליצור נרטיבים או קווי מתאר אחרים בנוף העבר. תחת זאת, משימתם היא לאסוף את כל המסמכים שבעזרתם יוכל הציבור להבין את הקרטוגרפיה והכוריאוגרפיה הייצוגית שלהם. האם נוכל לדמיין כיצד מוזיאונים הופכים לספריות, לדמיין מוזיאונים כמוסדות דמוקרטיים, שהבחירה מה להציג בהם אינה מוגבלת לבחירות העבר של שומרי סף, והאוסף מוצג על פי דרישת הקהל ולא על פי קובעי הטעם בהווה? [1] Chiara Bottici, Imaginal Politics: Images Beyond Imagination and the Imaginary, Nueva York, Columbia University Press, 2014. [2] “The Greek Polis and the Creation of Democracy”, Graduate Faculty Philosophy Journal, vol. 9, no. 2. Fall, .1983 [3] Castoriadis, The Imaginary Institution of Society (trans. Kathleen Blamey), MIT Press, Cambridge, 1997. p. 319. [4] Imagined Communities. Reflections on the Origin and Spread of Nationalism. First published by Verso 1983, and later 2006. [5] Charles Wright Mills, The Sociological Imagination, Oxford University Press, 1959. [6] Benedict Anderson, Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism, Verso, 2006. [7] Ibid. [8] Ibid. [9] https://globalsocialtheory.org/thinkers/quijano-anibal/ [8] Claire Doherty, ‘New Institutionalism and the Exhibition as Situation’, Protections Reader, Kunsthaus Graz, 2006 המאמר מתכתב עם הטקסט של גלית אילת The Transparent Museum Through The Looking Glass המופיע באסופת המאמרים Exhibitionary Acts of Political Imagination בהוצאת כתב העת המקוון PARSE ו- VECTOR שהושק ב-2021. במדור ״שחיה בהתכתבות״ מתפרסמים אחת לגליון מאמרי תגובה לטקסטים תיאורטיים בעל השפעה על פרקטיקה אוצרותית או טקסטים שנכתבו על הפעולה האוצרותית או טקסטים באנגלית שנכתבו לתערוכה (בעבר או בהווה). להצעות עבור מדור זה יש ליצור קשר דרך כתובת המייל: hashoket23@gmail.com