גליה בר אור | 1999 | סטודיו | גיליון 100 ינואר - פברואר | עמ׳ 28
הקונצרט המיתולוגי של יאשה חפץ בשנת 1926 במחצבה בגלבוע. צילום: יוסף שוייג
פעם אולי היה אחרת. אבל מתברר שהיום, מסיבות שונות ומגוונות, אמנות היא לא יהלום. היא לא עשויה להיות מוטלת באקראי אי שם, לא מבוררת ולא מפוענחת, ובדרך קסם מופלאה להבהב באש פנימית משלה ולהדליק לבבות. מתברר שהיום, יותר מבעבר, יש דחיפות לבנות דיון רלוונטי כאיבר חיוני של עבודת אמנות. דובר הרבה בשנים האחרונות על ״השיח״, על הגאולה המובטחת לאמנות במנגנון תיווך דיסקורסיבי, שיהפוך אותה באחת לאפקטיבית. אלא ש״שיח״ במובנו העמוק, אינו עומד על הטקסט לבדו. ״לנסח היגד״ משמעותו, קודם לכל, ליצור מערכת ממשית של יחסים בעולם. זהו מערך מורכב שאי אפשר לעשות לו רדוקציה לרשת של סימנים. הבנה צרה של ״השיח״ כטקסט היתה טעותם הקריטית של רבים מהאוצרים, ממערכות כתבי העת והמוסדות המוזיאליים, שביקשו לעשות רק טוב. הם חיפשו, בין השאר, דרך לגבש מרחב של התנגדות לקיים ונגררו, בשל הרדוקציה לטקסט, למערכת מעגלית נרקיסיסטית בעלת ז׳רגון מופרך, שהתנתקה בהדרגה מאמנים יוצרים ואיבדה את קהלה. מהצד השני, הבנאליה של התרבות המשיכה לפעול את פעולתה במוסדות מוזיאליים, שבהם מוצגת פעם תערוכה זו ופעם אחרת. לא ברור מה הם האינטרסים שהזינו את זו ואת האחרת. שיח אין כאן, טקסט אין כאן, רק כשל אתי ותפקודי ללא קצה וללא אופק של שינוי.
אמנות יכולה להדהד רק במקום שמקיים שיח משוכלל – במקום שמתקיים בו רצף של פעילות הבונה משהו שהתגבש לצורה והופך למבנה או פורום הניתן לאיתור. גוף ששומר על רצף ועל יציבות לאורך זמן, שיש לו הקשר משל עצמו. וכמה מלים על המושג ״פורום״ או ״מוסד״. לא אחת ביקשו האמנים לנתץ את מוסדות האמנות, מעוז הביורוקרטיה, האנכרוניזם והכוח ההגמוני. מוזיאון, כמוסד שמקיים שיח משוכלל עם סביבתו, חיוני היום אולי יותר מאי פעם. מוסד הוא נשא של זמן עבר, הוא שייך לקהילת האמנים וצומח מקהילה מסוימת. מוסד הוא פורום לדיאלוג בהווה מתוך זיקה לעבר עם הפנים לעתיד.
האנרכיסטים שהקימו את עין־חרוד ידעו את סוד הדיון המתמשך. הם השקיעו מאמץ עילאי, לא פרופורציונלי למה שהיה בידם באותם הימים, והקימו מוסדות. במוזיאון לאמנות שהקימו מוטמעת פרספקטיבה אחרת של זמן, וגם בימים טרופים אלה היא מחלחלת, למי שניאות להאזין. מוסד מכיל את האפשרות לפרספקטיבה אחרת, וגם זה חלק מהשיח.
אמן שפועל עם מוסד מוזיאלי לומד סיטואציה מרובדת, שיש לה קונטקסט קיים. שיתוף הפעולה בין האמן למוזיאון כולל בנייה של הקשר רלוונטי לעבודת האמן, בסיטואציה שלעתים קרובות אינה מוכרת לאמן. מוסד שאיננו רואה זאת כחלק מתפקידו, מעבר לאסטרטגיה מקומית של יחסי ציבור, אינו מאפשר בעצם לאמן לפעול, וזהו המצב הרווח כיום. מערכת היחסים שבין המוזיאון לאמן אינה מתמצה בהסדרים טכניים או בכתיבה חד־צדדית של מאמר. ללא יחסי גומלין אינטנסיביים לא ייבנה ״שיח״, שהוא תנאי להיקוותם של מעגלים הולכים ומתרחבים, שמאפשרים תנועה דינמית לאמנות. לשיח כזה יש תמיד ממד פוליטי. במיטבו הוא חורג מניסיון פרטי, אידיוסינקרטי, ובאיכותו המטאפורית הוא בר־תרגום.
לא חשתי דחיפות לשרטט את מצב האמנות בהקשר הגלובלי. ניתוח רחב יריעה הוא מטיבו כללי עד כדי כך שהוא עובר את סף הנבואה. שנים ספורות עוברות ומה שלא נכתב בידו של גאון אינו רלוונטי עוד.
האם אנו חווים שעת משבר בעולם האמנות? בישראל? ברגע נתון זה קשה לחשוב על מגמות אמנות גורפות, אבל מי שעובד עם אמנים יודע שהדחיפות היא אותה הדחיפות. ״מצב האמנות״ אינו כוח טבע, שאין לנו שליטה עליו. אמנות מקבלת משמעות בתוך מצע שמתנגשים בו כוחות ויש לו פרספקטיבה משלו.
אמנות היא לא יהלום. אמנות לא יכולה היום לעשות לבד את העבודה בשבילנו.
להצעות עבור מדור זה יש ליצור קשר דרך כתובת המייל: hashoket23@gmail.com