ניתן לקרוא על תוכן האירוע כאן בכתבה הנהדרת של סמדר שפי.
והנה כמה דברים שאמרה ד"ר גליה בר אור בכנס:
"מרגש להיות אחת הדוברות בפתיחת הכינוס הראשון של איגוד האוצרות והאוצרים, שהרי עד היום לא היה מובן מאליו כלל שאיגוד כזה חסר, ואולי בצד זאת גם לא מובן מאליו כמה חשובה האוצרות ומדוע. ואנחנו בסוף חודש מרץ שבתחילתו נפטר יונה פישר, שהמחשבה על דמותו ודרכו, עבורי ועבור כולנו, היא מקור השראה לדרך חיים של אוצר שהוא איש אמנות כל חייו. ויש לזה משמעות עמוקה. שהרי בהיעדר מיסוד של אוצרות, הוא זה שהפך את המושג של אוצרות לנתיב שיש בו מחויבות כל כך ארוכה - לנוכחות חיה של דרך אישית, שמייצגת אישיות מאוד אינדיווידואלית, אך בדרכה גם מתווה אתיקה שהיא כולית ובמובן זה גם מוסדית, סוג של מודל. עבורי הייחוד הוא בפתיחות ונדיבות הרוח, ואולי לא מובן מאליו להדגיש בפעולתו ככלל, צניעות בצד דיוק בצד איכות: כמובן מאליו. בד בבד היה אוצר שלא עייף מלחקור ולגלות אמנות מקומית, ואוצר אוניברסלי במובן הרחב הפתוח והעמוק ברמה הבינלאומית המוכרת והנוכחת. הרבה אפשר לדבר באיכויותיו, בידע, בטעם, ברוחב המחשבה, ולי חשוב באופן אישי להדגיש בכנס כאן, שכאוצר הוא נתן את הקדימות לאמניות ולאמנים, קדימות להם ולא למערכת. הוא ביטא זאת בדרך העבודה הצמודה שלו. ובצד אלה שעמם שיתף פעולה כל חייו, היה פתוח תמיד למעגלים-מעגלים, במרכז ובפריפריה. והייתי עדה לזאת בשלב מוקדם מאוד בפעולה שלי, וכן למגמות שונות. ובעיקר, הוא גילה את הפתיחות הגדולה לאמנות צעירה, גם כדרך לחשוב אחרת. כאמונה מאוד עמוקה, שנטועה בצומת שלו של ראשית שנות ה-60. בזאת ראה את חירות המחשבה, גילומו של החופש במובנו העמוק ביותר, האישי, האנושי, החברתי והפוליטי, החופש לחשוב אחרת שהוא מותר האדם. ואפשר גם לדבר בסוג האוצרות שלו, אוצרות סינרגית במובן המאוד עמוק, מאוד לא משתלטת, אוצרות שהיא אמנות לעצמה, שפותחת שער. אבל בדקות הספורות שהוקצבו לי, הייתי רוצה לסיים בסוג של מסר שמתחבר לדברים של רולא חורי כאן, ומתחבר לדברים שאתם יכולים למצוא בפייסבוק של איגוד האוצרות, בריאיון האחרון שערכתי אתו ממש סמוך לפטירתו, חשוב היה לו מאוד לדבר על אמנות פלסטינית. ואף ששהה לפני כן כבר בבית חולים והיה לו לא קל לדבר, היה צעיר ברוחו ונוקב כדרכו . הוא דיבר על כך שהיה האוצר הראשון שכבר בשנות ה-80 כמורשה לביינאלה היה לו חשוב לתת ייצוג לאמנים ערבים. ואני חושבת שכולנו חשים היום את המועקה, ואת החובה לקחת אחריות על דרך הפעולה שלנו, ועל האופן שבו אפשר לראות גם מעבר לפינה, ובהרבה מאוד מובנים. בשנה הראשונה לאיגוד ניסינו לעשות זאת ביחד, וזו רק ההתחלה".
