עיקר הדברים שעלו בשולחנות העגולים שהתקיימו באירוע האיגוד השנתי #2 | מאי 2023
צילום: אלעד ירון
ביום שני ה-22 במאי, חברי וחברות איגוד האוצרות והאוצרים התכנסו לאירוע השנתי השם דגש על קולגיאליות וסולידריות וכלל עדכונים על הנעשה בתחומי האחריות של הוועדות השונות, השקת כתב העת ״שוקת״ ושולחנות עגולים שדנו בענייני השעה. על אף הנושא השונה של כל שולחן ניתן לשים לב לשאלות מרכזיות שחוזרות בכל השולחנות ועוסקות בין השאר בחיבור הקהילה לאמנות, בפעולה במצבי משבר פוליטיים ותקציביים ובצנזורה עצמית וחיצונית.
השולחן העגול של הועד המנהל פתח בשאלה – האם לאוצרים ואוצרות יש תפקיד אזרחי וחברתי? הקבוצה חשבה יחד על אוצרות והמוסד המוזיאלי כמרחבי פעולה השואפים, לעיתים ללא הצלחה, לעודד מחשבה מקורית, פעולה, והתנגדות.
מוזיאון MoMA PS1 ופעולותיו הקהילתיות במהלך הפגנות Black Lives Matter בניו יורק הובאו כדוגמאות לפעילות מוזיאלית החורגת מהקמת תערוכות וזולגת אל המציאות היומיומית של הקהילות המקיפות את המוסד. בישראל, נטען בקבוצה, הפעילות הנוקבת והחד משמעית בסוגיות חברתיות ופוליטיות כמעט אינה קיימת במוסדות האמנות.
מחשבות רבות הועלו בבחינת הסוגיה הזו – מדוע במקום נפיץ כל כך פוליטית, בה הבעת עמדה היא כמעט הכרח, עולם האמנות כה מסויג? בהקשר זה, שוחחה הקבוצה על גבולות הפעולה האוצרותית – האם פתיחת חצר המוזיאון לשם חלוקת בקבוקי מים למפגינים היא פעולה אוצרותית? נינה סימון, שביקרה בארץ רק לאחרונה, הובאה כדוגמה לאוצרת ו-cultural practitioner שהאמנות אצלה נמצאת במקום משני בלבד אל מול הקהילתי, החברתי, והפוליטי. כנגד גישתה עומדות פעולות אמנותיות ואוצרותיות רדיקליות, שאמנם מביאות את המימד הפוליטי לכדי מיצוי בתערוכות פורצות דרך אך מרחיקות את הקהילה הרחבה אליה המוזיאון שואף להגיע, ומחבקות רק את קהילת האמנות המצומצמת הדוגלת בערכים דומים ובפעולה פרובוקטיבית. בתוך המרחב האלים שבו אנו חיים, כיצד ניתן להזמין את הקהל – על דעותיו המגוונות ורגישויותיו השונות – להצטרף ולהרגיש חלק מהמרחב האמנותי, ובה בעת לנקוט עמדה, להציג אמנות מאתגרת שאינה מתנצלת, ובפרט מתוך האמונה שתפקידה של האוצרות הוא בשינוי תפיסות קיימות דרך חיבורים ודרכי פעולה חדשות?
חינוך לאמנות הוזכר פעמים רבות בשיחה כהיבט קריטי במהלך להפוך את האמנות לרלוונטית לחיי היומיום. בהקשר זה, הודגשה החשיבות של ביקור בחללי אמנות, גלריות, ומוסדות שאינם נמצאים במרכז (הפיזי, הרעיוני), מתוך נסיון לאפשר שיח רחב וחשיפה לתנאים שונים של תצוגה אמנותית. אימוץ והצגה מחדש של תערוכות שהורדו מתצוגתן המקורית עקב צנזורה הועלה כפעולה אוצרותית אזרחית־חברתית נוספת בעלת חשיבות. אל אלו נוספה סוגיה מכרעת, והיא כוחה של קהילת האוצרים בכלל, ואיגוד האוצרות בפרט. בעוד שבתחומים תרבותיים אחרים – תיאטרון או קולנוע, למשל – מנהלות מוסדות ואישים בכירים אחרים הם דמויות ציבוריות המוכרות מעבר לתחום בו הן פועלות, אוצרות מובילות בישראל אינן זוכות להכרה ציבורית רחבה, ועל כן כוחן האזרחי־חברתי פוחת. צעד ראשון בשינוי המגמה הזו הוא הקמת האיגוד ומיקום עמדה סולידרית בבסיסו – רק קהילת אוצרות חזקה, הכוללת אוצרים ואוצרות מכלל מוסדות וחללי האמנות בארץ, מן הקטנים לגדולים שבהם, תוכל להעניק לחבריה את הגיבוי הדרוש לפעולה אוצרותית אמיצה ולנקיטת עמדה שאינה משתמעת לשתי פנים, ולמימוש הפוטנציאל החברתי והאזרחי של פעולת האוצרות.
השאלה המרכזית סביבה התכנס השולחן העגול של ועדת המוניציפליות היתה כיצד מקדמים סטנדרטיזציה ולגליזציה בגלריות מוניציפליות? השולחן פתח ממספר נקודות מוצא – היקף המשרה והעבודה הגדול אל מול חוסר התקצוב הנאות והיות הגלריות העירוניות לא מחוברות מספיק אל המערכות העירוניות והקהילתיות הסובבות אותן.
שתי הנקודות הללו היו נקודת המוצא לשאלות כמו מי הגופים המתקצבים את הגלריות העירוניות ומניין מתקבלים התקציבים למימון חללי האמנות הפועלים בערים? מה מקומם ותפקידם של חללי האמנות? איפה הם צריכים לפעול וכיצד הם צריכים לפעול בכדי להיכנס ליום יום העירוני?
שאלה מרכזית שעלתה היא מי הקהילות מולם אנו עובדים? קהילת האמנים והאמניות המקומיים ובנוסף אליהם קהל התושבים. אל מול קהל התושבים עלו בשיחה רעיונות מגוונים לשיתופי פעולה עירוניים כמו עבודה עם בעלי העסקים בעיר, ובעיקר פיתוח פעולות שונות הנותנות סוכנות לתושבים בעיר שירגישו חלק מפעילות אמנותית תרבותית משמעותית בדרכים שונות. בעבודה מול קהילת האמנים והאמניות עלה נושא המתח בעבודה מול אמנים מקצועיים מכל הארץ והצגה שלהם, אל מול עבודה עם קהל האמנים המקצועיים והחובבים הפועלים בעיר.
בשולחן ועדת התוכן, השיח התמקד סביב מגזין שוקת ותפקידו בשדה ובאיגוד וציר הזמן שבו הוא צריך לפעול. הועלתה ההצעה לחלק את מגזין שוקת לשני חלקים: מגזין המגיב לעכשיו תוך שימת אצבע על הדופק על הנעשה בשדה, ומגזין המתפקד כריצה למרחקים ארוכים. בטווח קצר, אפשר לחשוב על ביקורת עניינית, אקטואלית לפעולות אמנותיות ותערוכות, בדומה למגזין הקאנוני ״סטודיו״. הועלתה ההתייחסות לאמן כנביא של זמנו, כשופר של התרבות, או כממברנה חיה של המציאות. הועלו החששות הכרוכות בתגובה ישירה למצבים אקוטיים, בסכנה של היחשפות ובהשתקה של קולות יחידניים במצבים כאלה למול עוולות ממסדיות או פוליטיות. עלה כי יש צורך לחשוב על דרכים אחרות לבטא את הקול המוחה, הבודד, באופן שיאפשר קרקע דיאלוגית ולא אנטגוניזם – למול תפקידו של הקולקטיב ובכך האיגוד, לשמש כגוף הנוקט עמדה ברורה ויציבה בתוך כל הכאוס. הדחיפות מתקיימת בחשיבה מחודשת על התגובה למצב נתון. דובר על כך שמוסדות רבים נוקטים במשנה זהירות בכל הנוגע לרגישות ציבורית ועמדות פוליטיות. פעמים רבות, מתקיימת צנזורה עצמית המנווטת את התוכן המוצג במוסדות על מנת להימנע מהתנגדות. נשאל על תפקידו של המוסד במצבים אלו, והאם ניתן לעודד נקיטת עמדה ממסדית בתקופות הדורשות התייחסות למצב הפוליטי.
למול תפקידו הפרקטי והממשי של האיגוד, תפקידו של המגזין ״שוקת״ להוות קו אופק, קו רוחב שבאמצעותו ניתן להצביע על תופעות, להתבונן בהם, מבלי להמעיט מערכן של תגובות מיידיות. כלומר, למצוא את דרך האמצע המשלבת בין מיידיות והשהייה.
השולחן של ועדת צנזורה התחיל בסיפורי הצנזורה שהובילו להקמתה, כמו אלו בגלריה ביתא ובמוזיאון רמת גן. בדיון בשולחן עלתה העובדה שהצנזורה מקורה לרוב פקידותי או בירוקרטי, והיא לרוב לא מגיעה מקהל שבאמת נפגע מהאמנות, אלא יש חשש ספקולטיבי שהוא עלול להיפגע, ושהיא פעמים רבות מתבטאת בסנקציות תקציביות, בין אם ממקורות ציבוריים או פרטיים. בדיון עלה גם הנושא של צנזורה עצמית – מתי אנחנו מצנזרות את עצמנו מתוך חשש לפגיעה בקהל, ומהו הגבול בין התחשבות בקהל לבין השתקה או הסתרה של אמנות.
הוועדה הציגה את נייר העמדה שהיא ניסחה עד כה בו הסעיפים הבאים: חופש הביטוי, גילויי צנזורה ושתיקה או שיתוף אשר עודם בניסוח וביקשה משוב מהמשתתפות בשולחן. סעיף חופש הביטוי התייחס לחשיבות החופש של האמנית ליצור, של האמנית, האוצרת והמוסד להציג את האמנות, ושל הקהל לצפות בה. דגש מיוחד ניתן לאוכלוסיות מוחלשות, בהן עצם הבחירה לעסוק באמנות ולהציג אותה היא דבר הגורר התנגדות. סעיף גילויי הצנזורה בא לנסח הגדרה למהי צנזורה, מהם המעשים אותם אסור לרשות לעשות. הניסוח הנוכחי תיאר צנזורה כהסרה, הסתרה או דרישה לשינוי של יצירות, דימויים או אחרים מהם, השמטת נרטיבים מתערוכה, שלילת תקציבים, פעולות חד צדדיות מצד הרשויות ללא דיאלוג עם הצד המקצועי - סגל האוצרות, היוצרים וגורמי התרבות המקומיים. בשולחן עלתה שאלה על מי הם הגורמים האחראיים שתפקידם להפגין סולידריות במקרה של צנזורה ועל חשיבותה של סולידריות כזו. תחת הסעיף של שתיקה או שיתוף הוועדה ניסחה קריאה לחברי וחברות האיגוד לשתף אותה בכל מקרה של צנזורה שהן נתקלות בו על מנת לטפל במקרים כאלו ביעילות ואף למנוע מקרים עתידיים.
הדיון תם במחשבות לגבי העתיד, בהקשר לשינויים הפוליטיים העדכניים ובכלל, ובשאלה כיצד מתכוננים למקרים הבאים. הושם דגש על החשיבות של הכנת פרוטוקל, מדריכי התמודדות, ופרסום של הועדה והאפשרות להיעזר בה. הוצעו דרכי פעולה במקרים של תערוכות עם תכנים רגישים, והודגשה חשיבות הקשר בין הועדה לחברות האיגוד.