ועדת תוכן | ינואר 2023
צילום: הדסה כהן
חמישה אוצרים ואוצרות, חברי וועדת התוכן של איגוד האוצרים.ות, נפגשו יחד כדי לדון במגזין "שוקת". למה נבחר השם שוקת (ולא ה-שוקת), למי מיועד המגזין, איך מתנהל מגזין שהוא חלק מארגון עובדים, מחשבות על מקצוע של זאבים בודדים ואיחולים לעתיד.
מאיה במברגר, דביר שקד, בר ירושלמי, הדסה כהן ושחר בן נון
הדסה: שולחן עגול, טייק וואן.
מאיה: התכנסנו סביב השולחן העגול כדי לחשוב ביחד איך אנחנו יכולות לתת לשם ״שוקת״ להפוך לכלי מחשבה בעבודה המשותפת שלנו ואיך אנחנו יכולות לפתוח איתו צוהר שדרכו נוכל להעביר לקהל הקוראים שלנו את הכיוון שאליו אנחנו צועדות. אני מציעה שנפגיש בין שוקת לבין החזון שכתבנו כדי לראות אם הם יאירו זה את זה באור חדש.
בר מקריא את החזון:
כתב העת "שוקת" הוא פורום לכתיבה על פעולת האוצרות בישראל. המגזין, שעתיד להתפרסם פעמיים בשנה, יהווה את זרוע התוכן של איגוד האוצרות והאוצרים וישמש קול לעשייה המחשבתית של קהילת האוצרות והאמנות הישראלית. המגזין שם דגש על ראייה פלורליסטית והזנה הדדית של רעיונות. בתשתית פעולת המגזין מונחת האמונה שבכוחה של פעולת האוצרות לפעול כמנוע בתרבות ובחברה דרך עמדה ביקורתית. המגזין הוא במה לכתיבה מקורית, לחקר וניתוח תערוכות עבר והווה, לתרגום ודיאלוג עם תיאוריות מן השדה הבינלאומי, לחשיבה מתודולוגית ופיענוח מושגים, למבט רפלקטיבי. ובעיקר למי שרוצה לכתוב, לקרוא ולחשוב דרך האוצרות – על העולם. המגזין ישמש כאתר שיתוף של חכמת ההמונים וכסלון לשיחה פנים קהילתית, לצד הזמנת חוקרות.ים והוגות.ים מדיסציפלינות מחקר חיצוניות. תקוותנו היא שיהפוך עם הזמן גם לספריה פתוחה שבה יאסף ויובנה ידע על האוצרות לשימוש אוצרות.ים, חוקרות.ים, אמניות.ים והקהל הרחב. שאיפתנו כעורכים.ות, היא לייצר מצע מעבדתי שבו עבודת העריכה היא מופע אוצרותי בפני עצמו, דרכו יוזמנו עורכות.ים ואוצרות.ים חיצוניים להציע מתודולוגיות עריכה חדשות.
הדסה: קודם כל אפשר להתחיל בשם – "שוקת" או "השוקת״? ב״שוקת״ יש משהו יותר פתוח, וה״ה״ הזו קצת מצמצמת את זה לאובייקט.
שחר: יוסיפו גם את "ה" הידיעה לדיבור.
מאיה: זה יידוע שמפעיל את השוקת.
דביר: עשיתי חיפוש על המילה עצמה וגיליתי שהמילה הנרדפת שלה זה רהט – כמו דיבור רהוט. הפירוש של המילה רהוט הוא רץ בשטף. אני חושבת על צורת הפעולה שלנו – אני לא יודעת אם זה צריך להיות גליון אחד, משהו שבא יותר בשצף או פעם ב… זה משהו שנלמד תוך כדי פעולה, ריצה. מגליון לגיליון נלמד יותר ונבין יותר, זה משהו שאנחנו מתחילות אותו מנקודה מסוימת אבל נצמח איתו.
בר: אני חושב על המרחב המיתי של שוקת. כלומר מרחב של שפע, של רוויה, של משהו שלא נגמר, אבל שהוא באחריותנו. כלומר, מישהו צריך למלא את השוקת במים או באוכל, והמילוי של השוקת היא אף פעם לא רק בשביל עצמך, הוא בשביל אחרים. זה דימוי מאוד חזק של שותפות אל מול משאבים. כלומר, אם אנחנו חיים בעולם של משאבים מוגבלים, אנחנו גם מייצרים משאבים – נובעים מים, אנחנו נובעים ידע כל הזמן – והשוקת היא רק כלי קיבול שדרכו מעניקים ומחלקים ידע. אני חושב שבחרנו שם שמאוד הולם את חשיבת החזון שלנו, כלומר, אני חושב שמה שאני אוהב ב"שוקת" זה שהמילוי הוא זמני, הוא לא קבוע. זה לא תיבה, זה לא בקבוק סגור, זה מרחב פתוח לעולם, והכל בו בעצם זמני.
שחר: אני פתאום חושבת על קומונים (Commons) – על משאבים שהם משותפים לקהילה. אם נחשוב על הלומבנג (Lumbung) על בית האורז שהוא ההשראה של הדוקומנטה, ובכלל על התופעה אחרי הקורונה שיש פתאום התקבצויות כדי להתמודד עם מה שקורה בחוץ. בגלל זה אני אוהבת את השוקת לא רק כמשאב, כי כל המשאבים מתכלים ולכן צריך להיות ביחד. מקור מים הוא נקודת מפגש.
דביר: אני חושבת שהעניין של שוקת, כמו ה-Lumbung זה עניין של לבנות תשתית. זאת אומרת – מי שבנה את השוקת הוא לא בהכרח מי שימלא אותה או מי שאחראי על התפעול שלה. לבנות משהו שאחר כן מתגלגל ומקיים את עצמו.
מאיה: אז מהם המים – המשאבים שהיינו רוצים למלא בהם את הגליונות?
בר: על מה בדיוק מגזין אוצרות מדבר? מהם התכנים האלה שאנחנו כותבים עליהם? תמיד יש תחושה שכשמדברים על אוצרות אנחנו מדברים על הדבק בין דברים. כלומר, יש הרבה מטאפורות שאנחנו חושבים דרכן על אוצרות שתמיד יהיו שקשורות למרחבי ביניים, מרחבי פילטר, מרחבי תרגום, מרחבי הגברה. ופתאום לדבר על הדבר עצמו זה קצת כמו לדבר על התשתיות של הבית, לדבר על איך מערכת הביוב בנויה. וזה אתגר. בניגוד לדיבור הקונקרטי על יצירת אמנות או על אמן, שם הכתיבה נעשית מתוך הגניאלוגיה של ביקורת ותולדות האמנות, לכתיבה על אוצרות יש היסטוריה הרבה יותר קצרה. מה שמחזיר אותנו לשאלה – האם אנחנו מחויבים לסוג מסוים של כתיבה?
הדסה: אני חושבת על מקום לפענוח מהלכים אוצרותיים או תופעות שקורות עכשיו, להצביע עליהם, לתת להם שם. זה יכול להיבנות כמו ארכיון עכשווי שמתעדכן כל הזמן. או לחזור לחומרים שהיו קיימים ונשכחו מהתודעה ופתאום מוצפים מחדש.
שחר: מקום לאי הסכמות, מקום לדיון. אני רוצה להכניס קצת אפור ולתרגל יכולות הקשבה.
דביר: אני רוצה מרחב לשיחה והשתהות. אנחנו הולכות לראות עוד תערוכה ועוד תערוכה, מסמנות V ועוד V. אנחנו צריכות מקום לדבר, לחשוב ולשתף את הדברים שזה מעלה בנו.
מאיה: כשעשיתי מחקר לקראת השיחה הזו כתבתי בפרויקט בן יהודה את המילה שוקת. שוקת מופיעה הרבה פעמים כשוקת שבורה בהקשר של הימים הראשונים של הציונות. אנחנו לא קוראות לעצמנו שוקת שבורה, אנחנו שוקת, אבל עצם המילה "שוקת" תמיד מחזיקה בתוכה גם את היעדר המילה "שבורה", לכן אם אנחנו רוצים להיות גם ביקורתיים וגם רלוונטיים לרגע הזה במציאות הישראלית, שאני חושבת שהרבה מאיתנו חווים אותה כשוקת שבורה, אז אנחנו רוצים בעצם להיות השוקת שמחזיקה גם את השבר.
דביר: להיות השוקת כנגד כל הסיכויים. אנחנו קהילת האוצרות ואנחנו חלק מקהילת האמנות, לכן יהיו שאלות שזולגות מתחומנו. מה היחס שלנו לזה?
מאיה: אין לי תשובה, אבל יש משהו שהפריע לי במילה "שוקת" שאולי דרכו אפשר לחשוב על זה. את השוקת ממלאים בני האדם בשביל הבהמות בתוך מסגרת שהיא חקלאית. אני לא חושבת שאנחנו חייבים לקחת את זה לשיח הסביבתי, אבל יש פה עמדה פטרונית. אני לא חושבת שאנחנו בהכרח לוקחות את העמדה הזאת, אבל יש משהו בתנועה הזו של האוצרות ביחס לאמנות... אני לא יודעת מי שם מזין את מי... אבל אנחנו לוקחות שם שהוא טעון מהבחינה הזו.
בר: אני דווקא אוהב את החוויה שאני לרגע חזיר ששותה מהמים ולרגע החקלאי שמאכיל את החזיר. יש ביחסים האלה משהו קומי, למרות שברור שיש כאן גם דיבור על מנגנוני כוח. אני אוהב שהמילה מחזיקה כמה תפקידים ביחד.
הדסה: אני חושבת שמעבר לזה שאנחנו יכולות להיות הבהמות, אנחנו מייצרות לעצמנו שוקת כדי שנוכל לשתות ממנה. בגלל זה לא אהבתי את מגזין "השוקת" כי "השוקת" היא "Here you guys" קחו את השוקת שלנו… ובעצם זה מתחיל הרבה יותר מאיתנו – ממחסור, מהדבר שאנחנו זקוקים לו.
שחר: למה לא נקרא לנו – "הכד"? בו אין הבדל בין מי שממלא למי ששותה.
בר: אנחנו זרוע התוכנית של איגוד האוצרות והאוצרים. אנחנו לא מגזין עצמאי אלא חלק מארגון עובדים העוסק בזכויות. אנחנו תמיד נתקיים בתוך הדיאלוג אל מול ההגדרה של מה הוא אוצר הקשורה לזכויות ולחובות שיש לנו בחברה. כלומר ההתייחסות שלנו לאוצרות נוגעת למעמד של האוצר בתוך שדה רחב יותר. אני מתייחס לחוויות שדיברנו עליהן במפגשים קודמים – overdosing, immaterial labour, שיש להן השלכות תוכניות, והשלכות ביחס לצורה של האוצרות ושל השיח עליה. אנחנו עסוקים בלנתח את המילה, אבל בואו נדבר על המרחב שאנחנו רוצים ליצור. מה זה אומר בתכלס מבחינתנו כמגזין? אנחנו כותבים אתר שיתוף של חכמת ההמונים או שיחה שהיא פנים קהילתית? האם הדבר הזה אפשרי? אל מול כל המאבקים שאנחנו נחשפים אליהם דרך האיגוד התחושה היא שאנחנו מדברים על דברים מאוד יפים, אבל המציאות שסביבנו מהווה בדיוק את ההפך מזה. אנחנו בתוך מציאות שהיא לא דיאלוגית. מעבר לזה שכל אחד ניצב לבדו מול המערכת, התחושה היא גם של מידור אינפורמציה.
דביר: ולכן אני חושבת שלהקים מגזין כזה זה משהו רדיקלי. ולכן אני חושבת שעצם השיחה, גם אם היא לא על הזכויות שלי או על סכסוך עבודה שיש לי כרגע, השיחה הזאת היא קריטית לעבודה שלנו.
הדסה: אני חושבת שגם אוצרים צריכים השראה. מקום להתמלא בו, לחשוב to wonder around, לתהות, לבהות. דברים שהם חסרי אחריות בתכלית כי הם לא יעילים.
בר: אני כל הזמן חושב על מי שמגיע אחרי. איזה עולם הייתי רוצה לספר לו שהוא נכנס אליו. "טוב תקשיב – תיאורטית למטה בתוך המחילה ימינה ואז שמאלה, ואז אתה ניצב מול ההבנה הסודית של מה היא אוצרות, ותן לי לספר לך את זה – וכל מה שזה אומר זה שאתה יכול לעשות מה שבא לך. אתה לא באמת מוגבל".
מאיה: אני חושבת שאנחנו עסוקות מאוד בלהתבונן באמנות. זאת אומרת, רוב האנרגיה שלנו היא שם, בלהתבונן על אמנות ולדבר עליה. ופתאום יש לנו את האפשרות להחזיר מבט דרך ההשתקפות אל הפעולות שלנו.
בר: זה דימוי שלא חשבנו עליו – רגע השתיה, מה קורה כשהמבט מופנה פנימה ורואים את ההשתקפות של כולנו במים העכורים. כי השוקת היא גם מטונפת. אנחנו מתפלשים בבוץ. זה מוביל אותי למלא דברים שמפריעים לי. התחושה שרוצים לשים אותך באיזשהי נישה ובפונקציה מסוימת, והכי מפריע לי שאנשים מנחילים עלי יחסי כוחות.
מאיה: "אתה הסמכות עכשיו."
דביר: "אתה אחראי לקרקע אותי."
בר: "זה נורא התנהגות BDSMית"
מאיה: "אתה תגיד לי מה אני עושה!"
בר: "אתה תגיד לי מה אני לא יכול לעשות." "אתה תהיה השעיר לעזאזל לכל הכעסים שלי." הרבה פעמים אני מרגיש שאני נקודת הניקוז בעצם לטראומות קולקטיביות של השדה כולו.
מאיה: אולי אנחנו לא רוצות להיות מכל?
בר: אולי נפרום לרגע את הרעיון של אוצרות כמערך תמיכה.
הדסה: We do not want to CARE. זה רדיקלי.
דביר: We do not CARE.
בר: We want to be cared for?
דביר: גם ב-CARE יש גבולות.
מאיה: שוקת זה לא ברז פתוח. איך נעמדים מחדש ביחס לאחריות הזו?
בר: אוצרות היא התרה של כבלים. אני יכול לעבוד עם מלא רעיונות ומלא שדות ולייצר קרקע פוריה לרעיונות גדולים. הייתי מאחל למגזין להיות פשוט צומת. מרחב שהרבה מים יעברו דרכו.