לקראת הכנס השנתי המתקרב, איגוד האוצרות.ים משנה את שיטת ההרשמה לחברות באיגוד ואתן.ם זוכות.ים. החלטנו שלמען הפשטות מעתה ההרשמה לחברות באיגוד תיערך בחודש ינואר כל שנה. כדי לאפס את השעון, כל מי שירשמו החל מחודש יוני יקבלו הרשמה לשנה וחצי (עד סוף 2025) במחיר של ההרשמה השנתית. איגוד האוצרות.ים קיים כבר למעלה מארבע שנים. מטרתו העיקרית היא לשמש בית מקצועי לאוצרות.ים, לקדם את תחומי האוצרות והאמנות ברוח של שוויון, חופש הביטוי ועצמאות הפעולה האוצרותית. כיום חברות.ים באיגוד למעלה מ-250 אוצרות ואוצרים. ככל שנהיה יותר, כך כוחנו יגדל.

השנה נשתמש בכנס כפלטפורמה לחשיבה משותפת. ביום רביעי ה-26.6 נתכנס בשעה חמש בשלוש 42, תל אביב. בחלק הראשון של הכנס נספר על השנה שעברה ונפגש שוב. בחלק השני נקיים סדנת עומק, במשך ארבע שעות, במהלכה נערוך מיפוי ריזומטי של השדה בו אנו פועלים. במסגרת המיפוי נבין את החולשות והחוזקות הקיימות בשדה, ונבחן דרכי פעולה אפשריות. זוהי הזדמנות להפשיל שרוולים, ולחשוב ברצינות על אפשרויות חדשות לפעולה - כאינדיבידואלים, כקהילה, כאיגוד וככח אנושי יוצר וחושב. הכניסה חינם לחברות.י איגוד, אך נדרשת הרשמה מראש על הסדנה מיפוי חשיבה ריזומטי הוא שיטה לארגון וסנכרון ידע ורעיונות שמובילה לחשיבה יצירתית. ניצור יחד מפה ענקית (כחמישה מטרים רוחבה) שתציג את מארג הקשרים, האתגרים, המשאבים והמוטיבציות של האיגוד, ותייצר שיתופי פעולה ויוזמות חדשות לפיתוח. מנחת הסדנה היא ד"ר רביד רובנר, היסטוריונית ותיאורטיקנית של עיצוב ומרצה בבצלאל ובשנקר. עוד על שיטת המיפוי באתר שלה https://www.ravidrovner.com

קריאה דחופה - עולם התרבות במלחמה 📢 איגוד האוצרות.ים מזמין אוצרות.ים ומנהלי מוסדות תרבות לפנות לקו החם של האיגוד, למען איסוף מידע אודות מצבו של השדה. ברצוננו לייצר מאגר מידע רחב, שיאפשר לנו לפעול מול הדרגים הגבוהים ביותר על מנת להציל את מה שניתן. 👈 הקליקו: https://bit.ly/curators-hotline תמונת מצב מאז תחילת המלחמה שדות התרבות והאמנות ספגו פגיעות קשות בזו אחר זו. מוסדות רבים פונו ועדיין מתבקשים לעמוד בקריטריונים מחמירים לתמיכה. אחרים, שנמצאים בסמוך לקווי העימות, נשארו עם השאלה הבלתי אפשרית האם להמשיך לפעול גם ללא קהל או לסגור את השערים ולהסתכן באובדן תמיכה. מוסדות, שהתבססו על תיירות, ומוסדות בחברה הערבית-ישראלית עומדים ריקים! גם מוסדות חזקים במרכז הארץ מתמודדים עם צמצום תמיכה - שמראש הייתה מינימאלית. בשדה שכבר שנים נמצא במצב מצומצם ופגוע, גלריות ומוזיאונים על סף קריסה, וברור שזו רק תחילתה של מגמה. ללא הנשמה של השדה, נדמה שבקרוב לא יישאר מה להציל. וכך המורשת שלנו, כמדינה וכתרבות, תלך ותאבד. אנא היכנסו לקישור ומלאו את הטופס שתפו אותנו מה מצב מוסד התרבות שאתם מנהלים או פועלים בו ונעשה ככל שביכולתנו, כאיגוד וכקהילה, לעזור ולשנות מציאות. שימו ❤: פניות יש לשלוח ללינק עד ה-31.5 https://bit.ly/curators-hotline

דליה מנור | מרץ 2006 | הרצאה בכנס התנ״ך באמנויות | אוניברסיטת תל אביב יצירתה של האמנית הישראלית מיכל נאמן זכתה לתשומת לב פרשנית רבה, אולי רבה יותר מאשר אמנים אחרים בני דורה: מאמרים רבים בכתבי עת, השתתפות בתערוכות קבוצתיות וכן תערוכות יחיד בולטות, קטלוגים, ראיונות ושיחות פומביות.[1] למרות השפע הטקסטואלי הזה המלווה אותה מאז שנות השבעים, מפתיע לגלות שיש עדיין תחומים בעבודתה שזכו לטיפול מצומצם בלבד, אולי משום שדגש רב הושם עד כה על פרשנות הנשענת על תיאוריות פסיכואנליטיות ועל היבטים שונים של הלשון. לכן שני עניינים השכיחים בעבודתה קיבלו תשומת לב קטנה יחסית: האחד, הוא הנוכחות הבולטת של אלימות, אכזריות ואסונות בדימויים של מיכל נאמן: הרג ורצח, כריתת ראש ועקירת עיניים, סכינים וחיתוכים, מחלות, מפלצות ויצורי כלאיים. ייתכן שהדיון התיאורטי שמלווה את עבודתה מסתיר ומסיט את המבט מהתבוננות ישירה בתכנים אלה. העניין השני, שזכה להתייחסות מסוימת, הוא השימוש של נאמן בביטויים, פסוקים ושברי פסוקים מן התנ"ך כחלק מהרפרטואר הלשוני בעבודתה אשר נשענת במידה רבה על טקסטים. כותבים אחדים התייחסו לנושאים אלה כחלק מדיון בתֵמאטיקה יהודית. ואולם נראה לי שלאור מקומו של התנ"ך בתרבות הישראלית ולאור הריבוי היחסי של חומרים אלה בעבודתה של נאמן, יש טעם לדון במוטיבים התנכיים כנושא נפרד. כפי שאראה להלן, יש זיקה בין שני העניינים שהוזכרו, המוטיבים האלימים והמוטיבים התנכיים, ולמעשה התנ"ך של מיכל נאמן הוא טריטוריה של אימה וזוועה. כאמור, חלק ניכר מהפרשנות של נאמן נשען על מצע תיאורטי המקובל מאז שנות התשעים בשיח התרבות. כתוצאה מכך עבודותיה נתפסו לא פעם כסוג של חידות אינטלקטואליות המובנות רק למעטים הבקיאים ברזי התיאוריות. כנגד זה אני מבקשת להתחיל את הדיון בקריאת "פשט" של העבודות אשר חלק מהותי בהן, הטקסט, כלל אינו מסתורי והוא נגיש ומובן לכל צופה, או לפחות לצופה ישראלי. ההיבט המושגי של העבודות יישאר הפעם ברקע ואת מקומו יחליפו הקשרים היסטוריים או תרבותיים. העיסוק של מיכל נאמן בביטויים לשוניים הלקוחים מן התנ"ך בולט מאד בעיקר בעבודתה המוקדמת בשנות השבעים ושוב לקראת סוף שנות התשעים. ביקשתי לברר איתה מה פשר העיסוק האינטנסיבי שלה בתנ"ך. "איך לא?" השיבה, ותשובתה המחזירה שאלה איננה נותנת מענה ובכל זאת מכילה לא מעט: "איך לא?" מכריז על המובן מאליו, על כך שהעיסוק בתנ"ך הוא עניין שאין צורך לשאול עליו, הוא ברור ומובן מעצמו. כלומר זהו מקור רעיוני ולשוני שהוא חלק טבעי ממאגר הדימויים והאוצר התרבותי העומד לרשותה. המובן מאליו הזה של מיכל נאמן הוא אכן, במידה מסוימת 'מובן מאליו' ישראלי: כפי שניסחה זאת אניטה שפירא "במשך קרוב למאה שנה היה התנ"ך הטקסט מעצב הזהות הראשון במעלה בחברה היהודית המתגבשת בארץ ישראל."[2] אימוץ התנ"ך על ידי תנועת ההשכלה ואחר כך על ידי הציונות איפשר הגדרה חדשה של זהות יהודית, הגדרה חילונית, לאומית, המוצאת בתנ"ך את העבר המיתי הדרוש כדי לכונן אומה לצד אוצרות לשוניים עשירים וגשר אל ההווה של תחייה לאומית ו"שיבה" לארץ האבות.[3] יותר מכך, הגדרת התנ"ך כטקסט קנוני אחד ויחיד, טוענת שפירא, חידד את הניגוד שטיפחה הציונות בין הארץ לבין הגולה, בין הישראלי לבין היהודי.[4] דורות של ישראלים גדלו על התנ"ך כהיסטוריה; על התנ"ך כמקור אותנטי וכעדות מהימנה למי שאנחנו כאן היום; על קיומה של זיקה לשונית ישירה כביכול בין העברית המודרנית ללשון התנ"ך; על השמות התנכיים החדשים, הצעירים, הלא-גלותיים, כמו מיכל, למשל. עבור דורות של ילידי הארץ ובהם הדור של מיכל נאמן, ילידת שנות החמישים, התנ"ך היה אכן מובן מאליו: הַמורשת היהודית בהֵא הידיעה, הספר העיקרי, אם לא היחיד, בארון הספרים היהודי, אשר במקרה של מיכל נאמן מכיל גם את אורי צבי גרינברג, את קפקא ואת פרויד. לתנ"ך נוכחות מתמדת בשירה העברית החדשה, כפי שהראו מספר מחקרים בשנים האחרונות. גם בשפת היום־יום מופיעים ביטויים ומטבעות לשון שמקורם תנכי. ובכל זאת, נוכחות התנ"ך באמנות החזותית בישראל היתה מצומצמת למדי, ולמעשה כמעט ולא קיימת בקרב הסביבה האמנותית שבתוכה צמחה מיכל נאמן בראשית שנות השבעים. המובן מאליו התנכי הזה של מיכל נאמן הוא אם כן גם משהו פרטי, אולי משפחתי, של מי שבאה מבית משכיל ולמדני, ושחלק ניכר מעבודתה נשען על ציטוטים מן המקורות, מקורות חזותיים או טקסטואליים. ואולם לא ההיבט הביוגרפי הוא שישמש כאן מפתח, אם כי היו שהתייחסו לכך, ובין השאר לעובדה ששם אביה שלמה ושעבודה מוקדמת שלה, עוד בהיותה סטודנטית, מקורה בספר קהלת שעל פי המסורת נכתב על ידי שלמה המלך. מיכל נאמן, אני קהלת הייתי מלך, 1972, אקריליק ועפרון על דיקט, 92x99.5 ס"מ. צילום: אברהם חי אולם הקשר אחר, פוליטי וחברתי, שבו נוצרו עבודותיה המוקדמות, יכול להאיר את עיסוקה של מיכל נאמן במקור התנכי ולהציע לו משמעויות. בסתיו 1974 ביצעה מיכל נאמן את אחת מעבודותיה הנודעות ביותר: "העיניים של המדינה". מיכל נאמן, העיניים של המדינה, 1974, תצלום תיעודי של פעולה. צילום: אברהם חי על אף שהייתה זו הצבה קצרת חיים, שני שלטים עם כתובת שהוצבו על חוף הים בתל אביב ונעלמו כעבור שלושה ימים, התצלום המתעד את הפעולה נשאר והפך לציון דרך באמנות התקופה ובעבודתה של נאמן. מבחינתה, כפי שהעידה לא מכבר, זו עבודתה הפוליטית ביותר.[5] חצי שנה קודם לכן יצרה עבודות טקסט קטנות שהעמידו משוואה בין "ארץ אוכלת יושביה" ל"גדי בחלב אמו", וכמו "העיניים של המדינה" נולדו אף הן מתוך המציאות הפוליטית שלאחר מלחמת יום הכיפורים. מיכל נאמן, ארץ אוכלת יושביה – גדי בחלב אמו, 1974, עט על ניר, 30x21 ס"מ. צילום: אברהם חי אם "העיניים של המדינה" היה ציטוט מדברים שאמר בטלוויזיה חייל גולני על מוצב החרמון, הרי ש"ארץ אוכלת יושביה" הוא ציטוט מפרשת המרגלים שנשלחו לארץ כנען כדי לבחון אם טובה היא או רעה. לשני הצירופים הלשוניים הללו מכנה משותף ברור: הם מייחסים לארץ או למדינה תכונות אנושיות, או לפחות של יצור חי: יש לה עיניים והיא רואה, יש לה פה והיא אוכלת (או בולעת, כלשונה של נאמן).[6] ההאנשה של ארץ הלאום, כשלעצמה תופעה שכיחה בתנועות לאומיות, זכתה לפיתוח גם בשיח הציוני. צלחת מתוצרת שרא"ר (סדנה של בצלאל) עם תיאור המרגלים, 1929-1920, פליז מוטבע ומושחר, 22 ס"מ קוטר, אוסף יקיר שגב. צילום: יקיר שגב אריך גולדברג, מתווה לשני המרגלים ,1914-1911 דיו, עפרון וצבעי מים על נייר, 11.5x11.2 ס״מ, אוסף משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד בולט במיוחד השימוש הרווח בדימוי התנכי של "ארץ זבת חלב ודבש" שקיבל ביטויים חזותיים שונים באמנות הציונית, ובמיוחד באמנות של תקופת בצלאל. הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" מופיע פעמים רבות במקרא כארץ היעד המובטחת על ידי האל לפני ובמהלך המסע של יציאת מצרים לקראת השחרור הלאומי וההתיישבות. "הארץ המובטחת מצטיירת כאֵם מושלמת" כותבת אילנה פרדס, "עם טבע מושלם שביכולתו לספק את כל רצונותיו של העם הצעיר: שפע, עונג, אהבה וביטחון".[7] ואולם המפגש של שנים עשר המרגלים ששלח משה (ספר במדבר, פרק יג) חשף צדדים אחרים של הארץ המובטחת. הם אמנם מאשרים את הציפייה המוקדמת לארץ זבת חלב ודבש ומציגים את הפרי הענק כהוכחה, אך בד בבד מוסיפים שגם תושבי הארץ הם ענקים וחזקים במיוחד. הצד המאיים הוביל למסקנה, לה שותפים רוב המרגלים, שהארץ איננה ניתנת לכיבוש, שזהו מעשה מסוכן וקטלני. כז וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. ל וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ. לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. לב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. לג וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. "ארץ אוכלת יושביה" היא, אם כן, היפוכה המוחלט של "ארץ זבת חלב ודבש". במקום ארץ מזינה את תושביה זוהי ארץ ממיתה, הטורפת את בניה. ובמקום הבטחה לצמיחה, שגשוג ואושר התחזית היא של מפלה מוחצת מידי הילידים רבי-הכוח החיים במקום. כידוע, החלטת המנהיג הייתה לדחות על הסף את הפרשנות הדפיטיסטית של המידע המודיעיני הזה ולצאת לכיבוש כנען למרות הכל. השימוש הישראלי בביטוי "ארץ אוכלת יושביה", שהפך למטבע לשון שגור, מתייחס לא לארץ זרה ומאיימת אלא דוקא לאותה הארץ לאחר שהתיישבו בה; למדינת ישראל שאת תושביה שלה היא מתישה, מייסרת ובעיקר שולחת אותם למות למענה ללא תוחלת. מלחמת יום הכיפורים שקטעה בבת אחת את תחושת האופוריה והגאווה העצמית שבאה בעקבות מלחמת ששת הימים הביאה עימה תחושה קשה של אכזבה מההנהגה. אכזבה שהפכה במהלך שנת 1974 למחאה ציבורית והביאה להתפטרות ממשלת גולדה מאיר באפריל, בעקבות דו"ח ועדת אגרנט. ההקבלה שעורכת נאמן בין "ארץ אוכלת יושביה" לבין "גדי בחלב אמו" מחברת את שתי הפעולות האכזריות שנזכרות בתנ"ך לרמיזה למציאות שבהווה: הזיקה בין הארץ כאם הממיתה את בניה לבין הצאצא הצעיר שנטבח. ההקשר המקורי שמתוכם נלקחו פסוקים אלה: כיבוש הארץ מצד אחד וההתבדלות היהודית המתבטאת בציווי "לא תבשל גדי בחלב אמו" מצד שני, קושרים בין שני ההיבטים של הגדרת זהות לאומית יהודית: זיקה לארץ ההבטחה ההיסטורית ומערכת של מנהגים שמקורה דתי. מיכל נאמן, גדי בחלב אמו / ארץ אוכלת יושביה, 1974, עט על שני צדי נייר, 31x20 ס"מ. צילום: אברהם חי האיחוד ההדוק בין שאיפות טריטוריאליות לבין הציווי הדתי מקבל את ביטוי הגלוי בישראל של אותה תקופה עם הקמת גוש אמונים בפברואר 1974 וראשית מפעל ההתנחלויות ביולי אותה שנה. הניכוס של התנ"ך על ידי הלאומנות הדתית היה, על פי אניטה שפירא, אחד הגורמים לירידת קרנו של התנ"ך כמקור לזהות עבור הישראליות החילונית.[8] על כל פנים בעבודותיה של מיכל נאמן מתקופה זו התנ"ך אינו מקור להבטחה ולגאולה. להיפך, היא מצביעה על צדדים קשים ואלימים שבתנ"ך. שנת 1974 היתה שנה של פיגועי טרור קשים בצפון: בקרית שמונה, במעלות, בנהריה, בקיבוץ שמיר, בבית שאן, כשהקורבנות הם אזרחים וילדים. בעבודותיה של מיכל נאמן מהדהד הכאב הבלתי פוסק של קורבנות שתובעת המדינה, המתחדד גם ב"מגש הכסף" מאותה שנה. מיכל נאמן, מגש הכסף, 1974, עט ועט-לבד על נייר, 34X24 ס"מ. צילום: אברהם חי זהו כמובן אזכור לשירו הנודע של נתן אלתרמן ממלחמת העצמאות המציג את הדור הצעיר כקורבנות אדם שהוגשו לאומה לשם הקמת המדינה. מעניין שגם כאן, באמצעות המגש, יש רמז למוות בהקשרי אכילה, החוזר ב"ארץ אוכלת יושביה" וב"גדי בחלב אמו". המוות החודר ונכנס גם למקומות המבוצרים והמוגנים כביכול נרמז בעבודה המצטטת פסוק מירמיהו פרק ט': יט כִּי-שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר-יְהוָה, וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר-פִּיו; וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה. כ כִּי-עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ--לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת. כא דַּבֵּר, כֹּה נְאֻם-יְהוָה, וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם, כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה; וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר, וְאֵין מְאַסֵּף. מיכל נאמן, כי עלה בחלוננו, 1976, קולאז' על דיקט, 45X65 ס"מ. צילום: אברהם חי נאמן מצטטת בקיצור. היא משמיטה את המלה מוות, כדי לבצע דילוג לשוני אל הדימוי החזותי המציג גבר העומד בתוך חלון כשזרועותיו פרושות לצדדים. ההקשר המקורי של הטקסט הוא נבואת פורענות של ירמיהו נגד העם שעזב את דרך התורה וייענש במלחמה ולא יהיה מפלט מן המוות, גם במקומות המרוחקים, בחלונות הארמונות, ויושמדו הצעירים, העוללים והבחורים, וגוויות בני אדם ימלאו את השטח ולא יהיה מי שיאספן. התחושה שהזוועה הזו אכן מתרחשת במציאות היא כנראה הסיבה שעיתון חרדי השתמש בפסוק "עלה מוות בחלוננו" כדי לתאר פיגוע בירושלים באוגוסט 2003.[10] בניגוד לעבודות שבהן טקסט בלבד, בעבודה זו ובאחרות מאותה תקופה השילוב בין דימוי לטקסט מפרק את החיבור האפשרי ביניהם למשמעויות פתוחות. כאן משתמשת מיכל נאמן בתצלום מתוך סרטו של אינגמר ברגמן "שעת הזאבים" משנת 1968. זהו סרט אימים פסיכולוגי על אמן הנרדף על ידי סיוטים וזכרונות כשבהדרגה הגבולות בין מציאות לפנטזיה מיטשטשים. נאמן חזרה והשתמשה באותו תצלום במספר עבודות מאותה תקופה מלווה בתמונות נוספות או בטקט אחר. כך שההקשרים והצירופים המשתנים משנים גם את טווח המשמעויות. ואולם הפסוק התנכי, בהקשרו המלא, מציע לראות את המצב הישראלי כמצב של טירוף ופורענות ללא מוצא. באותן שנים מיכל נאמן החלה גם לעסוק בשאלה של הטהור כנגד המעורב והטמא, כיווּן שקיבל את ביטויו במיוחד בקבוצת עבודות המציגות היברידים, דג שהוא ציפור, פינגווין שהוא נזירה, אישה שהיא גם גבר, ילד זאב, ועוד. אולם תחילת חקירותיה בנושא זה, בשלב שבו עסקה בהעתקת פסוקים ופרקים מן התנ"ך, ההקשר לעיסוק שלה בשאלות של טוהר והיטהרות היה סביב נושא הצרעת. מיכל נאמן, צרעת, 1974, עט על נייר, 21x30 ס"מ. צילום: אברהם חי מיכל נאמן, וטבל אותם את הציפור החיה בדם הציפור השחוטה, 1974, עט על נייר, 20X31 ס"מ. צילום: אברהם חי הטקסט ב"צרעת" מתוך ויקרא פרק יג: יח וּבָשָׂר, כִּי-יִהְיֶה בוֹ-בְעֹרוֹ שְׁחִין; וְנִרְפָּא. יט וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין, שְׂאֵת לְבָנָה, אוֹ בַהֶרֶת, לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת; וְנִרְאָה, אֶל-הַכֹּהֵן. כ וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ, נֶגַע הִוא. כג וְאִם-תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת, לֹא פָשָׂתָה--צָרֶבֶת הַשְּׁחִין, הִוא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן. {ס} כד אוֹ בָשָׂר, כִּי-יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת-אֵשׁ; וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה, בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת--אוֹ לְבָנָה. כה וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת, וּמַרְאֶהָ הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן-הָעוֹר, וּשְׂעָרָהּ, הָפַךְ לָבָן--וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע-צָרַעַת הִוא, בַּשְּׁחִין פָּרָחָה. כא וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה אֵין-בָּהּ שֵׂעָר לָבָן, וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן-הָעוֹר, וְהִיא כֵהָה--וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן, שִׁבְעַת יָמִים. כב וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה, בָּעוֹר--וְטִמֵּא עָמֹק מִן-הָעוֹר--צָרַעַת הִוא, בַּמִּכְוָה פָּרָחָה; וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן, נֶגַע צָרַעַת הִוא. בעבודות אלה נאמן העתיקה קטעים מספר ויקרא, פרקים יג ויד ובהם דינים הנוגעים לזיהוי הצרעת ולהיטהרות ממנה ולטקס שלאחר מכן. אפשר להניח שהתיאורים המפורטים בפרקים אלה המצביעים על צבע, במיוחד הלבן והאדום המסמנים כאן חולי מול בריאות, נידוי מול התקבלות, היו בין הגורמים להתעניינות של מיכל נאמן בטקסטים אלה. הלבן והאדום, החלב והדם, גם נרמזים ב"גדי בחלב אמו" – פסוק שנאמן חזרה אליו בשנות התשעים. ציוריה משנות התשעים המאוחרות ציורים עתירי צבע אדום המטפטף כדם על רצועות נייר דבק לבן-צהבהב כפיסות עור דקות ומתקלפות נושאים בקרבם את זיכרון הצרעת מן הטקסט התנכי. מערכת הכללים שמציב הטקסט המקראי במאמץ לדייק ולהגדיר את הגבול בין הטמא לטהור, בין כתם חולה לכתם בריא, בין רצוי לדחוי, אלו אותם כללים שנאמן פועלת להפרתם לכל אורך עבודתה. אך לא תמיד החוק התנכי הוא כה ברור. במשפט שלמה, הפסיקה הייתה, כזכור, לחתוך לשניים את התינוק ששתי נשים תובעות אותו כשלהן. על פי הפרשנות המקובלת ההכרזה של המלך על פסיקתו נועדה למעשה לחשוף את האמת העובדתית, את זהות האם האמיתית, כפי שאכן קרה, כשהאם הודיעה שהיא מוותרת על הילד כדי למנוע את מותו. מיכל נאמן, משפט שלמה, 1976, נייר, תצלומים, לטרסט ועפרון על קרטון, 36x29 ס"מ. צילום: אברהם חי בעבודתה של מיכל נאמן מוצג מצב שבו אין הכרעה: היא כותבת "תיקו" באמצע בין שני דימויים דומים, אך לא זהים (המאוורר המפורסם שכבר הופיע בסיפור הפינגווין והנזירה). בהומור מסוים היא מוסיפה גם את שמות שתי הבנות משירו של ביאליק "שתי בנות" (1933), הלא הן צילי וגילי, שהדובר בשיר לא יכול להכריע מי מהן יפה יותר ואת מי הוא אוהב יותר ומודיע שהוא אוהב את שתיהן במידה שווה. מעל מצב התיקו מרחף איום הסכין; ההכרעה בין שני כוחות שווים ומאוזנים תתבצע באמצעות פעולה אלימה וקטלנית. בעוד שהמוניטין של שלמה המלך כחכם מכל אדם מבוססים לא מעט על משפט זה, בעבודתה של נאמן החוק והצדק של שלמה הוא חוק החרב, כפי שמדגישה הכותרת "משפט שלמה" שממוקמת ממש מתחת לתמונת הסכין. בניגוד לחוסר ההכרעה של ביאליק שמאמץ אל חיקו את שתי הבנות, שלמה מחליט לחלק את הילד בין שתי האמהות. בסיפור התנכי האיום במות התינוק הוא זה שחושף את אהבת האם האמיתית, מה שיכול להתקשר לעבודות אחרות של מיכל נאמן העוסקות באמהות ובתינוקות. אולם בהקשר התנכי נאמן חושפת בפשטות את הצד האכזרי של המשפט. כמו בעבודות אחרות שלה מתקופה זו, התנ"ך הוא אוצר של דימויי זוועה אלימים; בהחלט לא התנ"ך הלאומי, ההֵרואי והרומנטי שהופיע למשל בעבודות בצלאל של ראשית המאה העשרים. אם התנ"ך הוא בבחינת מקור ודאי ו"מובן מאליו" עבור מיכל נאמן, הרי שאין בו שום ניצוץ של נחמה או תקוה, אלא רק דטרמיניזם נוסח קהלת על חוסר התוחלת שבקיום האנושי ושהכל הבל ורעות רוח. רוב הדימויים והפסוקים התנכיים בעבודותיה של מיכל נאמן משנות השבעים לא חזרו בעבודותיה המאוחרות יותר. יוצא דופן הוא ה"גדי בחלב אמו" שחזר בשנות התשעים במספר עבודות. מיכל נאמן, גדי בחלב אמו, 1998, צבע שמן ונייר דבק על בד, 100X130 ס"מ. צילום: אברהם חי כידוע, הציווי "לא תבשל גדי בחלב אמו" הוא הבסיס לכשרות במזון היהודי: הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב. שלוש פעמים מופיע הציווי הזה בתורה: פעמיים בספר שמות (פרק כג פסוק יט, פרק לד פסוק כו) ופעם בספר דברים (פרק יד פסוק כא), אך פשרו המדויק ותפקידו של האיסור שנויים במחלוקת. בתנ"ך אין למעשה איסור על אכילת בשר בחלב. והפרשנות הגורפת הזו לציווי התנכי מופיעה רק במאה השנייה, לאחר מרד בר-כוכבא. זה היה אמצעי להיבדלות של היהודים מסביבתם ובמיוחד מן הנוצרים בתקופה של משבר.[11] מטרתו המקורית של האיסור אינה מנומקת במקרא ולפיכך הופיעו פרשנויות שונות, אך אחת הפרשנויות המקובלות היא ההיבט ההומניטרי, הדרישה להימנע מאכזריות, כשהאיסור הוא לא על בישול גדי בחלב, מעשה שהיה מקובל, אלא על גדי בחלב אמו, אותו חלב המזין את הרך הנולד.[12] בעבודותיה של מיכל נאמן המשפט מקוצץ והיא מוותרת על חלקו הראשון בהשאירה רק את הגדי בחלב אמו. כך או כך, למתבונן המקומי שהתחנך על מורשת התנ"ך ההקשר המלא יתברר תוך השלמת הפסוק מן הזיכרון. ואולם הקיצוץ הזה מוריד מהדיון את שאלת הבישול וחוקי המאכל היהודיים ומחזירה לגדי את אמו שנמחקה מחוקי הכשרות. ב"גדי בחלב אמו" אנו מוצאים את האוכל והנאכל, אותה כפילות המרתקת את האמנית, כמו גם את החלב והדם, אותו ערבוב האסור ביהדות שמעסיק אותה לא מעט, ואת האדום והלבן שמופיעים באופנים שונים, בצבע ובמילה בציוריה. בגרסה אנגלית של הנושא מ-1997 נוספה לכותרת העבודה "גדי בחלב אמו" הערה בסוגריים (חצי-חצי) והתמונה חצויה לאורך מימין אדום ומשמאל לבן. אך דומה שהעניין של נאמן בדימויים התנכיים איננו קשור אך ורק באותן תופעות ציוריות או בצירופים ההיברידיים. בשנות התשעים אוצר הדימויים הלשוניים שמיכל נאמן משתמשת בו מגיב באופן ישיר לשיח היהודי והמשיחי שהוגבר בחברה הישראלית ועמו הדימוי העצמי המתמיד של קרבן שמשמש עילה להחרפת מעשי האלימות בסכסוך על ארץ התנ"ך. לצד ה"גדי בחלב אמו" היא מציבה את "צאן קדשים" – שתי עבודות זהות בגודלן ובצבעיהן שהוצבו זו לצד זו בקטלוג תערוכתה במוזיאון תל אביב לאמנות (1999) כמעידות זו על זו. מיכל נאמן, צאן קדושים, 1998, 130X100 ס"מ. צילום: אברהם חי ואילו "הארץ המובטחת חלב ודבש" מעומתת בהיפוך צבעים עם "הקץ המגולה", דהיינו ראשית הגאולה שסימניה מתגלים. מיכל נאמן, ימין: חלב ודבש הארץ המובטחת, שמאל: הקץ המגולה, 1996, 90x120 ס"מ. צילום: אברהם חי באותן שנים ציירה מיכל נאמן סדרות של ציורים סביב שם האלוהים ואף השם שניתן לתערוכתה ב-1999 היה "ה' צבעים". העיסוק של נאמן בשם המפורש דורש דיון נפרד, אך חשוב להזכיר שראשיתו בעבודות משנות השבעים. אחד ההיבטים המשמעותיים, לדעתי, בשימוש שהיא עושה בשם המפורש בעבודותיה נשען על ההיכרות של המתבוננים עם המילה ועם האיסור להגות אותה. דורות של ישראלים שגדלו על התנ"ך ספגו גם את האיסור להגות את מה שקוראים בכתב. שם האל הנכתב באותיות י-ה-ו-ה נהגה בדרך כלל 'אדוני' בקרב קהל חילוני. אותה מילה תישמע גם כשהכתוב הוא האות ה' בלבד – צורה שאינה מופיעה בתנ"ך אך מקובלת בכתב במסגרות אחרות. מיכל נאמן, קדוש קדוש קדוש ה' צבעים, 1976, נייר ותצלומים על דיקט, 125x60.5 ס"מ. צילום: אברהם חי מיכל נאמן, יהווה צבעים, 1976, נייר ועפרון על דיקט, 45X39.5. צילום: אברהם חי המהלך החתרני שעושה נאמן הוא בשיתוף קהל הצופים/קוראים בקריאת השם המפורש, או לחילופין בעימות המודע שעל הצופים לערוך בין הכתוב לבין הנאמר. כשלעצמו הפער בין מילה כתובה לאופן היגויה אינו יוצא דופן; והוא מוכר מביטויי קיצור כמו מיסטר, מיסיס, דוקטור וכדומה שאינם נשמעים כמו שהם נכתבים. אולם כאן לא מדובר על כינויי שם שניתנים לבני אדם, אלא על שמו של האל, שגם מי שאינו מאמין בו למד לכבד את המוסכמה בדבר היגוי שמו. בעבודות אלה אנו מתעמתים עם פערים לשוניים ומושגיים, כמו גם עם אי-הנוחות הנובעת מתחושה של עבירה על איסור, של חילול השם. לכך מתווסף אותו משחק מילים של 'אדוני צבעים' – משחק מילים הנסמך על היכולת שלנו לזהות את מקורו: 'אדוני צבאות' – ביטוי שגור מאד בתנ"ך הקושר את האל באופן ישיר לכוח, לצבא, למצבי לחימה. אותו היפוך הומוריסטי, היוצר כביכול חילופי מגדר (צבאות-צבעים), ומתקשר באמצעות הצבע לעשייה האמנותית. כפי שצוין בפתח הדברים, השימוש באַלוזיות תנכיות מקובל מאד בשירה העברית עד היום. על פי דיוויד ג'קובסון, המשמעות של שירת האלוזיות התנכיות הישראלית מבוססת במידה רבה על מה שהמשורר עושה למערכת הסימנים התנכיים בתהליך האלוזיה. זוהי התופעה הספרותית המכונה אינטרטקסטואליוּת, כלומר הפעלה סימולטנית של שני הטקסטים.[13] לאינטרטקסטואליות התנכית יש תפקיד בולט בספרות העברית, טוענת רות קרטון-בלום, ויש לה אופי פוליטי חתרני. ומכיוון שהתנך הוא חלק מן הקוד הישראלי, המשורר יכול לסמוך על כך שהנמענים יהיו מסוגלים לקלוט את האינפורמציה הרב־שכבתית.[14] למרות שאי אפשר לראות בעבודתה של נאמן שירה, והטקסטים שלה קצרים ביותר, הטיפול החתרני שלה במשפטים התנכיים תוך התייחסות ברורה למציאות ההווה בישראל קרוב מאד לאופן שבו משוררים לא מעטים טיפלו בתנ"ך. התמציתיות של הטקסט משאירה מרחב ניכר לפרשנות שאכן מאפיינת את ההתייחסות לעבודתה של מיכל נאמן. אולם, כמו שביקשתי להראות כאן, ההקשר המקומי ובמיוחד האירועים הפוליטיים האלימים, משתקפים בעבודתה באופן ביקורתי ובמובן זה, נדמה לי שניתן לראות את מיכל נאמן כאמנית פוליטית מעבר למה שמקובל עד כה. אולם הממד הפוליטי של עבודתה אינו רק תגובה על המציאות העכשווית באמצעות התנ"ך, אלא, לא פחות חשוב מכך – תגובה על התנ"ך באמצעות אירועי ההווה. ובצד הביקורת נראה שמיכל נאמן מבקשת גם לנכס בחזרה, במיוחד בעבודותיה המאוחרות, את התנ"ך כמקור תרבותי לישראלי החילוני בתוך השיח היהודי-משיחי שמתבלט בשנים האחרונות בחברה הישראלית. [1] המאמר חובר כהרצאה בשנת 2006 ומובא כאן כלשונו. מאז זכתה מיכל נאמן בפרס ישראל ב-2014 ויצירותיה הוצגו בתערוכות רבות. לקורות חיים ודימוים נוספים ראו האתר של גלריה גורדון https://www.gordongallery.co.il/artist/michal-naaman [2] אניטה שפירא, התנ"ך והזהות הישראלית, ירושלים: מאגנס, 2005, עמ' 1. [3] שם, עמ' 3. [4] שם, עמ' 14. [5] דנה אריאלי-הורוביץ, יוצרים בעומס יתר, ירושלים: מגנס, 2005, עמ' 234. [6] מיכל נאמן מצוטטת על ידי שרה בריטברג, אמן חברה אמן, קטלוג תערוכה, מוזיאון תל אביב, 1978, ללא מספור עמודים. [7] אילנה פרדס, "המרגלים בארץ הנפילים", תיאוריה וביקורת, מס' 6, אביב 1995, עמ' 108. [8] שפירא, שם, עמ' 24. [9] שפירא, שם, עמ' 24 https://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2731841,00.html [10] [11] בן ציון לוריא, "לא תבשל גדי בחלב אמו", בית מקרא, 38 (א), תשרי-כסלו תשנ"ג, 1992-3, עמ' 73. [12] לוריא, שם, עמ' 72; מנחם הרן, "גדי בחלב אמו", ארץ ישראל: מחקרם בידיעת הארץ ועתיקותיה, 14, תשל"ח, עמ' 15. [13] David C. Jacobson, Does David Still Play Before You? Israeli Poetry and the Bible, Detroit: Wayne State University Press, 1997, pp. 30-31. [14] Ruth Kartun-Blum, Profane Scriptures; Reflections on the Dialogue with the Bible in Modern Hebrew Poetry, Hebrew Union College Press, Cincinnati, 1999, pp.6-7. כל הזכויות ליצירות המוצגות במאמר - ©מיכל נאמן ©דליה מנור 2020 להצעות עבור מדור זה יש ליצור קשר דרך כתובת המייל: hashoket23@gmail.com

עם הקמת האיגוד, ערכנו סקר בין כ-250 אוצרות.ים שחשף כי 65% מהמשיבות.ים עבדו ללא תשלום, וכי השכר החציוני בתחום הוא פחות מ-30 אלף שקלים לשנה. מאז, שאלת התמחור היא גם אחת השאלות הכי נפוצות שאנחנו נשאלים, בהינתן תנאים משתנים, מוסדות מגוונים וכדומה. היה ברור שאחת ממטרות האיגוד תהיה לייצר סטנדרטים בתחום פרוץ לחלוטין. בעקבות זאת, החלטנו לבנות תעריפון מומלץ לאוצר.ת אורח.ת במוסדות ציבוריים או ללא מטרות רווח. המלאכה על התעריפון החלה באוגוסט 2021, וכללה התייעצות עם אוצרות.ים מובילות.ים, מנהלות.י מוסדות ופעילות.ים מן השדה. התעריפון לא נועד לשקף מצב קיים אלא ליצור שינוי תפיסתי ולסמן אופק להסדרת תנאים הוגנים לאוצרות ואוצרים בעתיד. חשוב להבהיר כי תעריפון זה מהווה המלצה בלבד. הוא מתבסס על הסעיפים הנכללים בעבודת אוצרות בסיסית כפי שהיא מוגדרת בהסכם עבודה לאוצר.ת אורח.ת של איגוד האוצרות.ים. כל המחירים המוצגים בתעריפון הם מחירי מינימום, אינם כוללים מע"מ ונסיעות, וסביר שבתנאים מסוימים אוצרות.ים יבקשו סכומים גדולים יותר. תעריפון זה מומלץ לאוצר.ת אורח.ת במוסדות ציבוריים או ללא מטרות רווח ונשמח מאוד אם הוא יאומץ גם בידי גורמים בסקטור הפרטי והמסחרי. אנו ערות וערים למצב הקשה והנואש בו נמצאים מוסדות אמנות ציבוריים רבים, ופועלות מתוך התפיסה שהסדרת השדה תועיל לכל חברות וחברי הקהילה שלנו לטווח הקצר והארוך.

אוגוסט 2023 דוד דובשני, ללא כותרת, 2023, אקריליק על נייר. צילום: עמנואל סוסיו גלנט (Emanuele Sosio Galante) בדצמבר 1995, פחות מחודש לאחר רצח רבין, יצא לאור גיליון 67 של כתב העת ״סטודיו״ בעריכתה של טלי תמיר. וכך היא כותבת בדברי הפתיחה לגיליון: ״אי אפשר היה לפתוח את גיליון סטודיו 67, הגיליון הראשון שנערך ויצא לאור לאחר רצח יצחק רבין, מבלי להתייחס לאותו רגע שבו המציאות לבדה סיפקה את המראה הטוטלי. מראה שהדף כל מראה אחר, ועירער לחלוטין את הקשר הסימביוטי שבין מציאות ואמנות… כשהוזמנתי לערוך גיליון אחד של ״סטודיו״ לא שיערתי לעצמי שאיאלץ להתמודד עם הסמיכות הנוראה שבין אמנות לבין רצח של ראש ממשלה בישראל. עבודות אמנות שהגיעו אלי, לאחר הרצח וכתגובה עליו, לא נראו לי נכונות לפרסום: בעיני, נכון להיום, והחשוב מכל הוא למקם את הרגע עצמו בתודעה, ולנסות להבינו: סתום, כפי שהוא נראה בצילום, לפני שהוא נפתח אל הפרשנויות השונות, לפני שהוא מתמסר לסחף התגובות הרגשיות. כל מה שבא בעקבותיו, גלי האבל והזעם, יצטרכו לעבור תהליכי עיבוד וסינון, עד שיופנמו אל תוך אמירה אמנותית. העדפתי לחכות.״ באוגוסט 2023, במציאות שהמילים והדימויים לא מצליחים לתפוש, יוצא לאור הגיליון הראשון של כתב העת ״שוקת״ ומשרטט כיווני מחשבה, שיח ופעולה להמשך. הושקעה מחשבה רבה בשאלה סביב מה הגיליון יתאסף, מה הכי דחוף לנו לומר או להציף ממעמקי השוקת. במהלך השיחות שלנו ואל מול שעת המשבר בה אנו מצויות (לא הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה), התבהר לנו שהדבר שהכי דחוף לנו לעסוק בו הוא שאלת הדחיפות עצמה: איך עורכות כתב עת בימים כאלה? איך אוצרות? איך עושות אמנות? מהו הפער בין מה שמתרחש בגלריה לבין המציאות שמסביב? איך שוהות בפער הזה? איך מחכות באופן פעיל? מהו אוסף המניעים הביוגרפיים, התודעתיים, הפוליטיים והאידיאולוגיים שמניעים אותנו לפעולה האוצרותית? מהם מעגלי ההשפעה של הפעולה האוצרותית בעולם? זהו חלק מהשאלות שאנחנו מתמודדות איתן כאוצרות וכעורכות. הגיליון לא מציע פיתרון פשוט ולא קורא בהכרח לדחיפות המתבטאת בתגובות מהירות בדמות תערוכות מחאה נגד הדיקטטורה. אל מול טווח הזמן שנפרש לנו בין המציאות לפעולה האוצרותית, ותחת הכותרת ״דחיפות״, אנחנו פורשות עמדות והצעות מגוונות, במבחר מאמרים והצצות למדורים הקבועים שילוו את המגזין. הגיליון נפתח בשולחן עגול של חברות המערכת שנפגשו כדי לבחור שם לכתב העת. דרך התבוננות על הדימוי של שוקת מים – מיכל למשאב חיוני לחיים שאוסף סביבו אנשים (או בעלי חיים) – שוחחנו על המרחב שכתב העת שואף להוות עבור קהילת האוצרות והאוצרים; מרחב של מחשבה מקורית, שיח על המתרחש בשדה המקומי, מבט מעבר לים, מחקר על אוצרות ואמנות, שיתוף בחששות ושאלות והרהור על הפעולה שלנו. בלב הגיליון מאמריהם המוזמנים של גלית אילת וידידיה גזבר. במאמרה ״האם אנו יכולים לדמיין מיסוד חברה שונה מזו הקורסת?״, שמפורסם כחלק מהמדור ״שחיה בהתכתבות״ שיציג תגובות לטקסטים תיאורטיים בעלי השפעה על פרקטיקה אוצרותית, כותבת אילת על התמורות הרדיקליות שעובר המוסד המוזיאלי ותפקידו של הדמיון בכינון מהלכים תרבותיים ופוליטיים. באמצעות דיון בספרו של קורנליוס קסטוריאדיס ״עולם בפרגמנטים״ אילת שואלת האם ניתן להפוך את חלל התצוגה לשדה (קרב) שבו פועלים כוחות, היסטוריות, זהויות, מעמדות ואידיאולוגיות שונות, ולא כייצוג בלבד של הקרב הזה. המאמר "על הקצה" של ידידיה גזבר, הנבחר מתוך ההצעות שהוגשו לקול הקורא שפרסמנו, עוסק בתערוכה "על הקצה", תערוכת הרכישות החדשות שהוצגה בשנה שעברה במוזיאון תל אביב (אוצרת: מירה לפידות, ע. אוצרת: עמית שמאע). בטקסט מתאר גזבר כיצד בתערוכה מתלכדים שני וקטורים מרכזיים של המוסד המוזיאלי – הריצה למרחקים ארוכים והשאיפה לעכשוויות. חלק מן העמדות בגיליון נטועות במבט אל העבר, אל קטסטרופות או תהליכים שהתרחשו לפני זמננו. אחרות נשלפו מארכיון של מאמרים היסטוריים: מאמרה של דליה מנור ״גדי בחלב אימו״ משנת 2006, שטרם פורסם, הדן בנוכחותה הבולטת של אלימות ואסונות והשימוש בביטויים תנ״כים ביצירתה של מיכל נאמן; מאמרה של גליה בר אור ״אמנות היא לא יהלום״ משנת 1999, שבו קראה בדחיפות לכינון של מערכת יחסים בין האמנות לעולם. אותו מאמר פורסם בגיליון ה-100 של מגזין ״סטודיו״ כמענה של בר אור לשאלתה של שרה בריטברג-סמל ״מה לדעתך השאלה הקריטית, הדחופה, שחשוב להעלות היום ביחס לאמנות?״. בגיליון הנוכחי תחת המדור הקבוע ״מכתבים למערכת – דחופים/דחופות״ שנועד להוות במה פתוחה לשיח קהילתי, נשאל אתכן ואתכם 'מה דחוף לאוצרות?'. מדור נוסף שיוצג הוא פינת המלצות התרבות של אוצר או אוצרת. הפעם יתארח האוצר נעם אלון שפועל בפריז ובתל אביב וממליץ לנו בין השאר על כלי עבודה, על סדרה צרפתית ועל אמנים. הגיליון ייחתם בדיווח מתוך הכנס השנתי של איגוד האוצרות והאוצרים, שבו התכנסנו לשולחנות עגולים כדי לדון בנושאי השעה. השוקת תכלול באופן קבוע גם מאגר של אנשי מקצוע, מקומות וקישורים שימושיים לאוצרת, שאנחנו מזמינות אתכן להמשיך ולמלא. על שער הגיליון, ציורו של דוד דובשני שהינו חלק מסדרה ששואבת השראה מייצוגים של המזרח וישראל, היסטוריים ועכשוויים, קריקטורות פוליטיות ערביות ואירופאיות, כרזות, תצלומי עיתונות וציור ארציאשראלי באופן שאינו מייצר הגיון והיררכיה אלא מהדהד את חוסר הפשר והחזרתיות של המצב הפוליטי והאופן שבו הוא נחווה. חלק מהדימויים הנוספים בגיליון נבחרו על ידי הכותבים ומלווים באופן קרוב את הטקסט וחלקם נאצרו על ידי העורכות על מנת להציע זווית חזותית נוספת הנפרשת בין השוקת לדחיפות. אנו מזמינות אתכם ואתכן להיכנס לכתבות ולמדורים השונים, לקרוא, לשתף ולטפטף מחשבות אל תוך השוקת. אנו מקוות שהגיליון הראשון יתווה את הדרך למרחב של שיחה וחשיבה קהילתית, ומזמינות אותכן/ם להיות חלק ממנו ולשתף אותנו בחשיבה על איך אפשר לדמיין את המגזין מתפתח בעתיד. קריאה מהנה, מאיה, דביר והדסה

ועדת תוכן | ינואר 2023 צילום: הדסה כהן חמישה אוצרים ואוצרות, חברי וועדת התוכן של איגוד האוצרים.ות, נפגשו יחד כדי לדון במגזין "שוקת". למה נבחר השם שוקת (ולא ה-שוקת), למי מיועד המגזין, איך מתנהל מגזין שהוא חלק מארגון עובדים, מחשבות על מקצוע של זאבים בודדים ואיחולים לעתיד. מאיה במברגר, דביר שקד, בר ירושלמי, הדסה כהן ושחר בן נון הדסה: שולחן עגול, טייק וואן. מאיה: התכנסנו סביב השולחן העגול כדי לחשוב ביחד איך אנחנו יכולות לתת לשם ״שוקת״ להפוך לכלי מחשבה בעבודה המשותפת שלנו ואיך אנחנו יכולות לפתוח איתו צוהר שדרכו נוכל להעביר לקהל הקוראים שלנו את הכיוון שאליו אנחנו צועדות. אני מציעה שנפגיש בין שוקת לבין החזון שכתבנו כדי לראות אם הם יאירו זה את זה באור חדש. בר מקריא את החזון: כתב העת "שוקת" הוא פורום לכתיבה על פעולת האוצרות בישראל. המגזין, שעתיד להתפרסם פעמיים בשנה, יהווה את זרוע התוכן של איגוד האוצרות והאוצרים וישמש קול לעשייה המחשבתית של קהילת האוצרות והאמנות הישראלית. המגזין שם דגש על ראייה פלורליסטית והזנה הדדית של רעיונות. בתשתית פעולת המגזין מונחת האמונה שבכוחה של פעולת האוצרות לפעול כמנוע בתרבות ובחברה דרך עמדה ביקורתית. המגזין הוא במה לכתיבה מקורית, לחקר וניתוח תערוכות עבר והווה, לתרגום ודיאלוג עם תיאוריות מן השדה הבינלאומי, לחשיבה מתודולוגית ופיענוח מושגים, למבט רפלקטיבי. ובעיקר למי שרוצה לכתוב, לקרוא ולחשוב דרך האוצרות – על העולם. המגזין ישמש כאתר שיתוף של חכמת ההמונים וכסלון לשיחה פנים קהילתית, לצד הזמנת חוקרות.ים והוגות.ים מדיסציפלינות מחקר חיצוניות. תקוותנו היא שיהפוך עם הזמן גם לספריה פתוחה שבה יאסף ויובנה ידע על האוצרות לשימוש אוצרות.ים, חוקרות.ים, אמניות.ים והקהל הרחב. שאיפתנו כעורכים.ות, היא לייצר מצע מעבדתי שבו עבודת העריכה היא מופע אוצרותי בפני עצמו, דרכו יוזמנו עורכות.ים ואוצרות.ים חיצוניים להציע מתודולוגיות עריכה חדשות. הדסה: קודם כל אפשר להתחיל בשם – "שוקת" או "השוקת״? ב״שוקת״ יש משהו יותר פתוח, וה״ה״ הזו קצת מצמצמת את זה לאובייקט. שחר: יוסיפו גם את "ה" הידיעה לדיבור. מאיה: זה יידוע שמפעיל את השוקת. דביר: עשיתי חיפוש על המילה עצמה וגיליתי שהמילה הנרדפת שלה זה רהט – כמו דיבור רהוט. הפירוש של המילה רהוט הוא רץ בשטף. אני חושבת על צורת הפעולה שלנו – אני לא יודעת אם זה צריך להיות גליון אחד, משהו שבא יותר בשצף או פעם ב… זה משהו שנלמד תוך כדי פעולה, ריצה. מגליון לגיליון נלמד יותר ונבין יותר, זה משהו שאנחנו מתחילות אותו מנקודה מסוימת אבל נצמח איתו. בר: אני חושב על המרחב המיתי של שוקת. כלומר מרחב של שפע, של רוויה, של משהו שלא נגמר, אבל שהוא באחריותנו. כלומר, מישהו צריך למלא את השוקת במים או באוכל, והמילוי של השוקת היא אף פעם לא רק בשביל עצמך, הוא בשביל אחרים. זה דימוי מאוד חזק של שותפות אל מול משאבים. כלומר, אם אנחנו חיים בעולם של משאבים מוגבלים, אנחנו גם מייצרים משאבים – נובעים מים, אנחנו נובעים ידע כל הזמן – והשוקת היא רק כלי קיבול שדרכו מעניקים ומחלקים ידע. אני חושב שבחרנו שם שמאוד הולם את חשיבת החזון שלנו, כלומר, אני חושב שמה שאני אוהב ב"שוקת" זה שהמילוי הוא זמני, הוא לא קבוע. זה לא תיבה, זה לא בקבוק סגור, זה מרחב פתוח לעולם, והכל בו בעצם זמני. שחר: אני פתאום חושבת על קומונים (Commons) – על משאבים שהם משותפים לקהילה. אם נחשוב על הלומבנג (Lumbung) על בית האורז שהוא ההשראה של הדוקומנטה, ובכלל על התופעה אחרי הקורונה שיש פתאום התקבצויות כדי להתמודד עם מה שקורה בחוץ. בגלל זה אני אוהבת את השוקת לא רק כמשאב, כי כל המשאבים מתכלים ולכן צריך להיות ביחד. מקור מים הוא נקודת מפגש. דביר: אני חושבת שהעניין של שוקת, כמו ה-Lumbung זה עניין של לבנות תשתית. זאת אומרת – מי שבנה את השוקת הוא לא בהכרח מי שימלא אותה או מי שאחראי על התפעול שלה. לבנות משהו שאחר כן מתגלגל ומקיים את עצמו. מאיה: אז מהם המים – המשאבים שהיינו רוצים למלא בהם את הגליונות? בר: על מה בדיוק מגזין אוצרות מדבר? מהם התכנים האלה שאנחנו כותבים עליהם? תמיד יש תחושה שכשמדברים על אוצרות אנחנו מדברים על הדבק בין דברים. כלומר, יש הרבה מטאפורות שאנחנו חושבים דרכן על אוצרות שתמיד יהיו שקשורות למרחבי ביניים, מרחבי פילטר, מרחבי תרגום, מרחבי הגברה. ופתאום לדבר על הדבר עצמו זה קצת כמו לדבר על התשתיות של הבית, לדבר על איך מערכת הביוב בנויה. וזה אתגר. בניגוד לדיבור הקונקרטי על יצירת אמנות או על אמן, שם הכתיבה נעשית מתוך הגניאלוגיה של ביקורת ותולדות האמנות, לכתיבה על אוצרות יש היסטוריה הרבה יותר קצרה. מה שמחזיר אותנו לשאלה – האם אנחנו מחויבים לסוג מסוים של כתיבה? הדסה: אני חושבת על מקום לפענוח מהלכים אוצרותיים או תופעות שקורות עכשיו, להצביע עליהם, לתת להם שם. זה יכול להיבנות כמו ארכיון עכשווי שמתעדכן כל הזמן. או לחזור לחומרים שהיו קיימים ונשכחו מהתודעה ופתאום מוצפים מחדש. שחר: מקום לאי הסכמות, מקום לדיון. אני רוצה להכניס קצת אפור ולתרגל יכולות הקשבה. דביר: אני רוצה מרחב לשיחה והשתהות. אנחנו הולכות לראות עוד תערוכה ועוד תערוכה, מסמנות V ועוד V. אנחנו צריכות מקום לדבר, לחשוב ולשתף את הדברים שזה מעלה בנו. מאיה: כשעשיתי מחקר לקראת השיחה הזו כתבתי בפרויקט בן יהודה את המילה שוקת. שוקת מופיעה הרבה פעמים כשוקת שבורה בהקשר של הימים הראשונים של הציונות. אנחנו לא קוראות לעצמנו שוקת שבורה, אנחנו שוקת, אבל עצם המילה "שוקת" תמיד מחזיקה בתוכה גם את היעדר המילה "שבורה", לכן אם אנחנו רוצים להיות גם ביקורתיים וגם רלוונטיים לרגע הזה במציאות הישראלית, שאני חושבת שהרבה מאיתנו חווים אותה כשוקת שבורה, אז אנחנו רוצים בעצם להיות השוקת שמחזיקה גם את השבר. דביר: להיות השוקת כנגד כל הסיכויים. אנחנו קהילת האוצרות ואנחנו חלק מקהילת האמנות, לכן יהיו שאלות שזולגות מתחומנו. מה היחס שלנו לזה? מאיה: אין לי תשובה, אבל יש משהו שהפריע לי במילה "שוקת" שאולי דרכו אפשר לחשוב על זה. את השוקת ממלאים בני האדם בשביל הבהמות בתוך מסגרת שהיא חקלאית. אני לא חושבת שאנחנו חייבים לקחת את זה לשיח הסביבתי, אבל יש פה עמדה פטרונית. אני לא חושבת שאנחנו בהכרח לוקחות את העמדה הזאת, אבל יש משהו בתנועה הזו של האוצרות ביחס לאמנות... אני לא יודעת מי שם מזין את מי... אבל אנחנו לוקחות שם שהוא טעון מהבחינה הזו. בר: אני דווקא אוהב את החוויה שאני לרגע חזיר ששותה מהמים ולרגע החקלאי שמאכיל את החזיר. יש ביחסים האלה משהו קומי, למרות שברור שיש כאן גם דיבור על מנגנוני כוח. אני אוהב שהמילה מחזיקה כמה תפקידים ביחד. הדסה: אני חושבת שמעבר לזה שאנחנו יכולות להיות הבהמות, אנחנו מייצרות לעצמנו שוקת כדי שנוכל לשתות ממנה. בגלל זה לא אהבתי את מגזין "השוקת" כי "השוקת" היא "Here you guys" קחו את השוקת שלנו… ובעצם זה מתחיל הרבה יותר מאיתנו – ממחסור, מהדבר שאנחנו זקוקים לו. שחר: למה לא נקרא לנו – "הכד"? בו אין הבדל בין מי שממלא למי ששותה. בר: אנחנו זרוע התוכנית של איגוד האוצרות והאוצרים. אנחנו לא מגזין עצמאי אלא חלק מארגון עובדים העוסק בזכויות. אנחנו תמיד נתקיים בתוך הדיאלוג אל מול ההגדרה של מה הוא אוצר הקשורה לזכויות ולחובות שיש לנו בחברה. כלומר ההתייחסות שלנו לאוצרות נוגעת למעמד של האוצר בתוך שדה רחב יותר. אני מתייחס לחוויות שדיברנו עליהן במפגשים קודמים – overdosing, immaterial labour, שיש להן השלכות תוכניות, והשלכות ביחס לצורה של האוצרות ושל השיח עליה. אנחנו עסוקים בלנתח את המילה, אבל בואו נדבר על המרחב שאנחנו רוצים ליצור. מה זה אומר בתכלס מבחינתנו כמגזין? אנחנו כותבים אתר שיתוף של חכמת ההמונים או שיחה שהיא פנים קהילתית? האם הדבר הזה אפשרי? אל מול כל המאבקים שאנחנו נחשפים אליהם דרך האיגוד התחושה היא שאנחנו מדברים על דברים מאוד יפים, אבל המציאות שסביבנו מהווה בדיוק את ההפך מזה. אנחנו בתוך מציאות שהיא לא דיאלוגית. מעבר לזה שכל אחד ניצב לבדו מול המערכת, התחושה היא גם של מידור אינפורמציה. דביר: ולכן אני חושבת שלהקים מגזין כזה זה משהו רדיקלי. ולכן אני חושבת שעצם השיחה, גם אם היא לא על הזכויות שלי או על סכסוך עבודה שיש לי כרגע, השיחה הזאת היא קריטית לעבודה שלנו. הדסה: אני חושבת שגם אוצרים צריכים השראה. מקום להתמלא בו, לחשוב to wonder around, לתהות, לבהות. דברים שהם חסרי אחריות בתכלית כי הם לא יעילים. בר: אני כל הזמן חושב על מי שמגיע אחרי. איזה עולם הייתי רוצה לספר לו שהוא נכנס אליו. "טוב תקשיב – תיאורטית למטה בתוך המחילה ימינה ואז שמאלה, ואז אתה ניצב מול ההבנה הסודית של מה היא אוצרות, ותן לי לספר לך את זה – וכל מה שזה אומר זה שאתה יכול לעשות מה שבא לך. אתה לא באמת מוגבל". מאיה: אני חושבת שאנחנו עסוקות מאוד בלהתבונן באמנות. זאת אומרת, רוב האנרגיה שלנו היא שם, בלהתבונן על אמנות ולדבר עליה. ופתאום יש לנו את האפשרות להחזיר מבט דרך ההשתקפות אל הפעולות שלנו. בר: זה דימוי שלא חשבנו עליו – רגע השתיה, מה קורה כשהמבט מופנה פנימה ורואים את ההשתקפות של כולנו במים העכורים. כי השוקת היא גם מטונפת. אנחנו מתפלשים בבוץ. זה מוביל אותי למלא דברים שמפריעים לי. התחושה שרוצים לשים אותך באיזשהי נישה ובפונקציה מסוימת, והכי מפריע לי שאנשים מנחילים עלי יחסי כוחות. מאיה: "אתה הסמכות עכשיו." דביר: "אתה אחראי לקרקע אותי." בר: "זה נורא התנהגות BDSMית" מאיה: "אתה תגיד לי מה אני עושה!" בר: "אתה תגיד לי מה אני לא יכול לעשות." "אתה תהיה השעיר לעזאזל לכל הכעסים שלי." הרבה פעמים אני מרגיש שאני נקודת הניקוז בעצם לטראומות קולקטיביות של השדה כולו. מאיה: אולי אנחנו לא רוצות להיות מכל? בר: אולי נפרום לרגע את הרעיון של אוצרות כמערך תמיכה. הדסה: We do not want to CARE. זה רדיקלי. דביר: We do not CARE. בר: We want to be cared for? דביר: גם ב-CARE יש גבולות. מאיה: שוקת זה לא ברז פתוח. איך נעמדים מחדש ביחס לאחריות הזו? בר: אוצרות היא התרה של כבלים. אני יכול לעבוד עם מלא רעיונות ומלא שדות ולייצר קרקע פוריה לרעיונות גדולים. הייתי מאחל למגזין להיות פשוט צומת. מרחב שהרבה מים יעברו דרכו.

עיקר הדברים שעלו בשולחנות העגולים שהתקיימו באירוע האיגוד השנתי #2 | מאי 2023 צילום: אלעד ירון ביום שני ה-22 במאי, חברי וחברות איגוד האוצרות והאוצרים התכנסו לאירוע השנתי השם דגש על קולגיאליות וסולידריות וכלל עדכונים על הנעשה בתחומי האחריות של הוועדות השונות, השקת כתב העת ״שוקת״ ושולחנות עגולים שדנו בענייני השעה. על אף הנושא השונה של כל שולחן ניתן לשים לב לשאלות מרכזיות שחוזרות בכל השולחנות ועוסקות בין השאר בחיבור הקהילה לאמנות, בפעולה במצבי משבר פוליטיים ותקציביים ובצנזורה עצמית וחיצונית. השולחן העגול של הועד המנהל פתח בשאלה – האם לאוצרים ואוצרות יש תפקיד אזרחי וחברתי? הקבוצה חשבה יחד על אוצרות והמוסד המוזיאלי כמרחבי פעולה השואפים, לעיתים ללא הצלחה, לעודד מחשבה מקורית, פעולה, והתנגדות. מוזיאון MoMA PS1 ופעולותיו הקהילתיות במהלך הפגנות Black Lives Matter בניו יורק הובאו כדוגמאות לפעילות מוזיאלית החורגת מהקמת תערוכות וזולגת אל המציאות היומיומית של הקהילות המקיפות את המוסד. בישראל, נטען בקבוצה, הפעילות הנוקבת והחד משמעית בסוגיות חברתיות ופוליטיות כמעט אינה קיימת במוסדות האמנות. מחשבות רבות הועלו בבחינת הסוגיה הזו – מדוע במקום נפיץ כל כך פוליטית, בה הבעת עמדה היא כמעט הכרח, עולם האמנות כה מסויג? בהקשר זה, שוחחה הקבוצה על גבולות הפעולה האוצרותית – האם פתיחת חצר המוזיאון לשם חלוקת בקבוקי מים למפגינים היא פעולה אוצרותית? נינה סימון, שביקרה בארץ רק לאחרונה, הובאה כדוגמה לאוצרת ו-cultural practitioner שהאמנות אצלה נמצאת במקום משני בלבד אל מול הקהילתי, החברתי, והפוליטי. כנגד גישתה עומדות פעולות אמנותיות ואוצרותיות רדיקליות, שאמנם מביאות את המימד הפוליטי לכדי מיצוי בתערוכות פורצות דרך אך מרחיקות את הקהילה הרחבה אליה המוזיאון שואף להגיע, ומחבקות רק את קהילת האמנות המצומצמת הדוגלת בערכים דומים ובפעולה פרובוקטיבית. בתוך המרחב האלים שבו אנו חיים, כיצד ניתן להזמין את הקהל – על דעותיו המגוונות ורגישויותיו השונות – להצטרף ולהרגיש חלק מהמרחב האמנותי, ובה בעת לנקוט עמדה, להציג אמנות מאתגרת שאינה מתנצלת, ובפרט מתוך האמונה שתפקידה של האוצרות הוא בשינוי תפיסות קיימות דרך חיבורים ודרכי פעולה חדשות? חינוך לאמנות הוזכר פעמים רבות בשיחה כהיבט קריטי במהלך להפוך את האמנות לרלוונטית לחיי היומיום. בהקשר זה, הודגשה החשיבות של ביקור בחללי אמנות, גלריות, ומוסדות שאינם נמצאים במרכז (הפיזי, הרעיוני), מתוך נסיון לאפשר שיח רחב וחשיפה לתנאים שונים של תצוגה אמנותית. אימוץ והצגה מחדש של תערוכות שהורדו מתצוגתן המקורית עקב צנזורה הועלה כפעולה אוצרותית אזרחית־חברתית נוספת בעלת חשיבות. אל אלו נוספה סוגיה מכרעת, והיא כוחה של קהילת האוצרים בכלל, ואיגוד האוצרות בפרט. בעוד שבתחומים תרבותיים אחרים – תיאטרון או קולנוע, למשל – מנהלות מוסדות ואישים בכירים אחרים הם דמויות ציבוריות המוכרות מעבר לתחום בו הן פועלות, אוצרות מובילות בישראל אינן זוכות להכרה ציבורית רחבה, ועל כן כוחן האזרחי־חברתי פוחת. צעד ראשון בשינוי המגמה הזו הוא הקמת האיגוד ומיקום עמדה סולידרית בבסיסו – רק קהילת אוצרות חזקה, הכוללת אוצרים ואוצרות מכלל מוסדות וחללי האמנות בארץ, מן הקטנים לגדולים שבהם, תוכל להעניק לחבריה את הגיבוי הדרוש לפעולה אוצרותית אמיצה ולנקיטת עמדה שאינה משתמעת לשתי פנים, ולמימוש הפוטנציאל החברתי והאזרחי של פעולת האוצרות. השאלה המרכזית סביבה התכנס השולחן העגול של ועדת המוניציפליות היתה כיצד מקדמים סטנדרטיזציה ולגליזציה בגלריות מוניציפליות? השולחן פתח ממספר נקודות מוצא – היקף המשרה והעבודה הגדול אל מול חוסר התקצוב הנאות והיות הגלריות העירוניות לא מחוברות מספיק אל המערכות העירוניות והקהילתיות הסובבות אותן. שתי הנקודות הללו היו נקודת המוצא לשאלות כמו מי הגופים המתקצבים את הגלריות העירוניות ומניין מתקבלים התקציבים למימון חללי האמנות הפועלים בערים? מה מקומם ותפקידם של חללי האמנות? איפה הם צריכים לפעול וכיצד הם צריכים לפעול בכדי להיכנס ליום יום העירוני? שאלה מרכזית שעלתה היא מי הקהילות מולם אנו עובדים? קהילת האמנים והאמניות המקומיים ובנוסף אליהם קהל התושבים. אל מול קהל התושבים עלו בשיחה רעיונות מגוונים לשיתופי פעולה עירוניים כמו עבודה עם בעלי העסקים בעיר, ובעיקר פיתוח פעולות שונות הנותנות סוכנות לתושבים בעיר שירגישו חלק מפעילות אמנותית תרבותית משמעותית בדרכים שונות. בעבודה מול קהילת האמנים והאמניות עלה נושא המתח בעבודה מול אמנים מקצועיים מכל הארץ והצגה שלהם, אל מול עבודה עם קהל האמנים המקצועיים והחובבים הפועלים בעיר. בשולחן ועדת התוכן, השיח התמקד סביב מגזין שוקת ותפקידו בשדה ובאיגוד וציר הזמן שבו הוא צריך לפעול. הועלתה ההצעה לחלק את מגזין שוקת לשני חלקים: מגזין המגיב לעכשיו תוך שימת אצבע על הדופק על הנעשה בשדה, ומגזין המתפקד כריצה למרחקים ארוכים. בטווח קצר, אפשר לחשוב על ביקורת עניינית, אקטואלית לפעולות אמנותיות ותערוכות, בדומה למגזין הקאנוני ״סטודיו״. הועלתה ההתייחסות לאמן כנביא של זמנו, כשופר של התרבות, או כממברנה חיה של המציאות. הועלו החששות הכרוכות בתגובה ישירה למצבים אקוטיים, בסכנה של היחשפות ובהשתקה של קולות יחידניים במצבים כאלה למול עוולות ממסדיות או פוליטיות. עלה כי יש צורך לחשוב על דרכים אחרות לבטא את הקול המוחה, הבודד, באופן שיאפשר קרקע דיאלוגית ולא אנטגוניזם – למול תפקידו של הקולקטיב ובכך האיגוד, לשמש כגוף הנוקט עמדה ברורה ויציבה בתוך כל הכאוס. הדחיפות מתקיימת בחשיבה מחודשת על התגובה למצב נתון. דובר על כך שמוסדות רבים נוקטים במשנה זהירות בכל הנוגע לרגישות ציבורית ועמדות פוליטיות. פעמים רבות, מתקיימת צנזורה עצמית המנווטת את התוכן המוצג במוסדות על מנת להימנע מהתנגדות. נשאל על תפקידו של המוסד במצבים אלו, והאם ניתן לעודד נקיטת עמדה ממסדית בתקופות הדורשות התייחסות למצב הפוליטי. למול תפקידו הפרקטי והממשי של האיגוד, תפקידו של המגזין ״שוקת״ להוות קו אופק, קו רוחב שבאמצעותו ניתן להצביע על תופעות, להתבונן בהם, מבלי להמעיט מערכן של תגובות מיידיות. כלומר, למצוא את דרך האמצע המשלבת בין מיידיות והשהייה. השולחן של ועדת צנזורה התחיל בסיפורי הצנזורה שהובילו להקמתה, כמו אלו בגלריה ביתא ובמוזיאון רמת גן. בדיון בשולחן עלתה העובדה שהצנזורה מקורה לרוב פקידותי או בירוקרטי, והיא לרוב לא מגיעה מקהל שבאמת נפגע מהאמנות, אלא יש חשש ספקולטיבי שהוא עלול להיפגע, ושהיא פעמים רבות מתבטאת בסנקציות תקציביות, בין אם ממקורות ציבוריים או פרטיים. בדיון עלה גם הנושא של צנזורה עצמית – מתי אנחנו מצנזרות את עצמנו מתוך חשש לפגיעה בקהל, ומהו הגבול בין התחשבות בקהל לבין השתקה או הסתרה של אמנות. הוועדה הציגה את נייר העמדה שהיא ניסחה עד כה בו הסעיפים הבאים: חופש הביטוי, גילויי צנזורה ושתיקה או שיתוף אשר עודם בניסוח וביקשה משוב מהמשתתפות בשולחן. סעיף חופש הביטוי התייחס לחשיבות החופש של האמנית ליצור, של האמנית, האוצרת והמוסד להציג את האמנות, ושל הקהל לצפות בה. דגש מיוחד ניתן לאוכלוסיות מוחלשות, בהן עצם הבחירה לעסוק באמנות ולהציג אותה היא דבר הגורר התנגדות. סעיף גילויי הצנזורה בא לנסח הגדרה למהי צנזורה, מהם המעשים אותם אסור לרשות לעשות. הניסוח הנוכחי תיאר צנזורה כהסרה, הסתרה או דרישה לשינוי של יצירות, דימויים או אחרים מהם, השמטת נרטיבים מתערוכה, שלילת תקציבים, פעולות חד צדדיות מצד הרשויות ללא דיאלוג עם הצד המקצועי - סגל האוצרות, היוצרים וגורמי התרבות המקומיים. בשולחן עלתה שאלה על מי הם הגורמים האחראיים שתפקידם להפגין סולידריות במקרה של צנזורה ועל חשיבותה של סולידריות כזו. תחת הסעיף של שתיקה או שיתוף הוועדה ניסחה קריאה לחברי וחברות האיגוד לשתף אותה בכל מקרה של צנזורה שהן נתקלות בו על מנת לטפל במקרים כאלו ביעילות ואף למנוע מקרים עתידיים. הדיון תם במחשבות לגבי העתיד, בהקשר לשינויים הפוליטיים העדכניים ובכלל, ובשאלה כיצד מתכוננים למקרים הבאים. הושם דגש על החשיבות של הכנת פרוטוקל, מדריכי התמודדות, ופרסום של הועדה והאפשרות להיעזר בה. הוצעו דרכי פעולה במקרים של תערוכות עם תכנים רגישים, והודגשה חשיבות הקשר בין הועדה לחברות האיגוד.

דחיפות דימוי הצבה מתוך תערוכת היחיד של אורי ניר ״סכר פרפר״, 2017, משכן לאמנות עין חרוד, אוצר: יניב שפירא. צילום: אלעד שריג מה דחוף לאוצרוּת? בימים האחרונים אנחנו נדרשות.ים להקדיש עוד כמה רגעים של מחשבה לפער בין הפרקטיקה האוצרותית היומיומית לבין המציאות שמסביב. בקו התפר הזה, עולה בעיקר תחושה של דחיפות. דחיפות לשהות בפער ביחד ולחשוב עליו, ולגשת אליו דרך החזרה לשאלה למה בחרנו להיות אוצרים.ות? מהם אוסף המניעים הביוגרפיים, התודעתיים, הפוליטיים והאידיאולוגיים שמניעים אותנו לפעולה הזו? מה מעגלי ההשפעה של הפעולה האוצרותית בעולם? עד כמה אנחנו צריכות להיות עסוקות בתגובות ישירות ומה הן עושות לאמנות? איזה אלטרנטיבות יש לנו לתגובה הישירה? במטרה להמשיך את קו האופי של המגזין ובעיקרו פעולת ההזנה ההדדית, מוזמנות ומוזמנים לכתוב לנו בתיבת התגובות כל העולה על הדעת בנוגע לשאלת הדחיפות.

מאת גליה בר אור בימים האחרונים התבקשתי לתת המלצה ל"פרס האוצר" (שמנוסח עדיין בגוף בזכר) ועיינתי בהנחיות: הפרס נועד להביע הערכה והוקרה לעבודת האוצר המקצועי הפועל לבניית שימור וטיוב האוסף עליו הוא ממונה, מקדם את המחקר ומעודד את חשיפת והצגת היצירה בציבור. ניסוח מוזר כזה אפשרי במציאות שבה יש אגודת מוזאונים ויש איגוד אמנים ויש איגוד שימור ועוד, אך איגוד אוצרות אין, וגם לא היה. אוצרות היא נעדר נוכח. תשאלו, איך ייתכן כזה "נעדר" כשהנוכחות של התחום הזה נוכחת כל כך, חיה ובועטת? לשאלה איך יתכן, וגם למה זה הניסוח לפרס האוצרות, יש כמובן תשובה: אוצרות התחילה במוזאונים ויש קיבעון באותם מקומות שלא ממש מצויים בעשיה עכשווית. הקיבעון נובע מכך שאם התחילה האוצרות במוזאון, עדיין תפיסת האוצרות קשורה בתפקידי המוזאון: יש אוסף לתחזק, לקטלג, לתעד וגם… להציג. אוצרות לא נתפסת חלק מזהות אנושית ואינה מהווה תחום לעצמו, תחום עצמאי. קשה להאמין, הן עוד בימי המערות, הצבת אובייקטים והיחסים ביניהם העבירה בלי מלים סיפור שעובר זמן ומרחב – ועדיין התפקיד הזה של האוצרות לא נקלט! מתוך מפגש האוצרות.ים שהתקיים בחיפה. צילום: יניב שפירא ובכן, נתקלתי בבעיה עם ההמלצה לפרס כי רציתי להמליץ על אוצרת מחדשת, שסימנה פרספקטיבה, שיצרה פעולה שמחוללת שינוי, שקשורה גם במשך זמן. וההנחיות משקפות עמדה שונה כל כך. ובכן מה שחסר בתוך הניסוח הזה של תחזוקה של אוסף ותצוגה לפי כללים – זו אוצרות שלוקחת אחריות. שלוש מלים שמתמצתות את הדחיפות מבחינתי בהקמת איגוד אוצרות. בעולם הזה המשתנה סביבנו, רועד תחת רגלינו, שיש בו כל כך הרבה נושאים שהבנו מזמן שהם חורגים מתחום המוזאון – האוצרות חורגת מכל תחום מובהק או מובחן. אוצרות היא בכל מקום. יש תפקיד לאוצרות בעולם המשתנה הזה, וזה יישמע אולי חזק מדי אך הוא לב הענין. לאוצרות יש תפקיד מנהיגותי, במובן האמיתי, במובן של קשירת קשר, רשתות קשר וקישורים. ואנחנו רוצות.ים להיות במקום שנותן דחיפה לתפקיד החשוב הזה של אוצרות. הרי אפילו במשרד התרבות וייתכן שגם באגודת המוזאונים נדמה שאין הבנה למשמעות התפקיד הזה של אוצרות ויתכן שגם באגודת המוזאונים. פרס האוצרות הוא לא מהיום. הוא מתחילת שנות האלפיים, והיה חידוש גדול כשהתקבל. כי תארו לכן שכשרצו לתת ליונה פישר ב-1977 את פרס ישראל על פועלו באוצרות, הניסוח היה לעיצוב, עיצוב תערוכות. מושג האוצרות כבר היה קיים ופישר קיבל את הפרס ב-1977 כי ברור היה שחלה תפנית בתפקיד האוצר.ת, שהרי בסוף שנות ה-60 ראשית שנות ה-70, עם האמנות המושגית, יונה פישר היה חלק מתפנית עולמית. ואז גם הובן ש"תערוכה היא עבודת אמנות ולא תערוכה של עבודות אמנות", כך תוארה פעם פעולה האוצר הרולד זימן. חשוב להזכיר זאת כי זימן היה אוצר מכונן, ממחוללי השינוי. והציטוט הוא מפי אמן, בורן. וזה חשוב כי זימן עבד בצמוד עם אמניות.ים, בשיתוף פעולה עמוק, מתוך הבנה שאוצרות משמעותית היא אוצרות של סינרגיה עם אמניות.נים. ואפילו בשפה העברית הורחב מושג האוצר – לפועל. אוצרות היא פעולה אקטיבית של אצירה. ומסתבר שעדין אוצרות היא נעדר נוכח במציאות שבה היא כאמור חיה, ובועטת, והגיע הזמן לעשות. יונה פישר. צילום מסך מתוך הוידאו: "חפצים נטושים". יונה פישר וציבי גבע החשיבות בהקמת איגוד (אוצרות.ים) היא עצומה. כבכל עולם שלישי, רבים אצלנו המרחבים הפרוצים. הנה יושבים כאן אתנו בלו (סימיון פיינרו) ואביטל (בר-ישי), חלק מקבוצת אמניות ואמנים שאליה משתייכים גם שלושה זוכי פרס ישראל (מיכאל גרוס, יעקב דורצ'ין ויחיאל שמי), וגם הזוכה של פרס מייסד הדוקומנטה (פני יסעור) – שעבודתן.ם נזנחה עם חיסול גני התעשיה של ורטהיימר וניצלה בזכות פעולה של התנדבות אזרחית וזה באמת לא כל הסיפור. זו דוגמא אחת מרבות מדוע חשובה הפעולה שלנו ויצירת תשתית שהיא גם אתית. האתיקה באה מתוך הליבה של התחום המקצועי. זו הליבה של העשייה של אוצרות שלוקחת אחריות, שבדרכה תמיד מחוללת שינוי. נעשה ביחד לתיקון במרחבים הפרוצים, הן במישור של התנסות האישית, מסוג זו שסיפרה עליה כאן שירלי משולם, והן ברמה המוסדית הממשלתית. שירלי סיפרה על חוויה קשה של אצירה בשיתוף פעולה עם הממונים בעיריית חיפה על תרבות. ואני מסכימה עם עידו מרכוס. יש לנו זכות גדולה. דווקא במקומות הקשים של הללו בחיפה והצפון, לחוות את העוצמה ואת השכבות העומק של התנסות אנושית מעוררת השראה. יש לנו זכות גדולה לעבוד יחד, קבוצה נפלאה – 30 אוצרות.ים הגיעו היום מגלריות ומרכזי אמנות, למרות השביתה והשבתת תנועת הרכבות. הצורך עולה מהשטח. נשלח אליכן רשימת אנשי קשר ונפתח קבוצת קשר וכמובן, זו הזדמנות להצטרף לאיגוד האוצרות המוקם, פעולה חשובה לכולנו שאותה יזמה והניעה אלפא חיימוב המצוינה שאתנו". גליה בר אור. צילמה יעל אנגלהארט

אנו שמחות להזמין אוצרות ואוצרים הפועלות.ים ברשויות המקומיות ובגלריות עירוניות למפגש היכרות ראשון. המפגש יערך ביום ראשון, ה-30.4, בשעה 12:00 בגלריה קו 16, שדרות ששת הימים 6, תל אביב-יפו. הרשמה למפגש בטופס המקוון: מטרת המפגש היא לעסוק בייחוד תחום האוצרות בתחום העירוני בכלל ובגלריות העירוניות בפרט, ובנושאים ובאתגרים המיוחדים העומדים בפני העוסקות.ים בתחום. המפגש יתקיים כחלק מפעולת איגוד האוצרות.ים ולמיסוד התחום ושיפור תנאי העסקה של אוצרות ואוצרים עירוניים. לפרטים נוספים ושאלות אפשר לפנות אל רות אופנהיים: rutopp@gmail.com

מקרה הצנזורה העירונית החמור בגלריה ביתא בירושלים לא יכול להיגמר במודעת דרושים לאחר התפטרות האוצרת. אנו קוראים שוב לעיריית ירושלים להקשיב לקולות המגיעים מהשטח, להבין את חומרת הפגיעה שנעשתה, ולמצוא סוף אחר לסיפור. ללא חופש ביטוי לאמנות ולאוצרות זו איננה גלריה, בוודאי שלא גלריה ציבורית. אנחנו רוצות להניח שאף אוצר מקצועי שמכבד את עצמו לא ייקח על עצמו לנהל מוסד שכזה בתנאים הנוכחיים. אם אמנות פונה לכולם, היא לא פונה לאף אחד. על עיריית ירושלים להילחם למען האמנות הנוצרת בה ולא נגדה.

איגוד האוצרות.ים מציג: עשרת הדיברות ליחסי ציבור לתערוכות ואירועי אמנות. ענת מרומי תשתף בעשרת העקרונות החשובים ביחסים שבין תערוכות לגורמי תקשורת. בהרצאתה היא תיתן טיפים לכתיבת הודעות לעיתונות, למסגור תקשורתי של פרויקט ועוד, ותידרש גם לתפקיד ותזמון היח"צ, ולאתגרים וקשיים בפרסום תערוכה. בתום המפגש יוקדש זמן לשאלות ותשובות. יום רביעי 1.3, שעה 19.00, המפגש יערך בזום חינם לחברות.י איגוד, 20 ש"ח לאורחות.ים

אוצרות.ים, רוצות להשאר מעודכנים? בשביל זה פתחנו באיגוד קבוצות וואטסאפ מקומיות וקהילה ארצית. תצטרפו? קהילה ארצית: https://chat.whatsapp.com/LtIxCFKsfKSDGtNfADUsVd קבוצת מרכז: https://chat.whatsapp.com/C2N70M3fQ0O0gCSL3kKnvS קבוצת ירושלים: https://chat.whatsapp.com/Do4shIfkovs4ub3s0GpO3I קבוצת צפון: https://chat.whatsapp.com/DLZWY1nzxpmI2jwxl4fZyT קבוצת דרום: https://chat.whatsapp.com/BXS4DyuMYdvBVxWP2NCmhu

כחלק מכתבות סיכום סוף השנה של מגזין פורטפוליו, גל ברגמן בחרה לכתוב אודות איגוד האוצרות.ים. בכתבה ארוכה, מקיפה מאוד (וגם מפרגנת) היא מנסחת את האתגרים וההצלחות של האיגוד. תודה ומקוות שהשנה הבאה תהיה אפילו מוצלחת יותר.

לאור אירועי צנזורה הולכים ומתרבים בעולם התרבות והאמנות, איגוד האוצרות.ים משיק פורום חדש של פעילים שמטרתם לפעול בשעות חירום. מטרות הפורום: 1. להיות כתובת לפניות בנושאי צנזורה של אמנות 2. לאסוף ולתקף מידע מכלל הצדדים המעורבים 3. לפעול לפתרון המשבר באופן האולטימטיבי 4. במקרים חריגים, לפעול בכלל האמצעים החוקיים ולהעמיד התנגדות איתנה לכל פגיעה בחופש הביטוי חברות.י הפורום: לאה אביר, גליה בר אור, דליה מנור, עפרי כנעני, טלי קיים, עדינה קמיאן, עמי שטייניץ פניות ניתן לשלוח לקו החם של האיגוד:

בימים האחרונים יצא מכרז מתוקן לתפקיד אוצר.ת למוזיאון הנגב. האיגוד שמח לבשר שהמאבק שקיימנו מול החברה העירונית "כיוונים" נשא פירות של ממש. לעומת המכרז הקודם כיום התפקיד הוא של שכיר.ה עם תנאים סוציאליים מלאים ושכר גבוה ב-50% מהשכר הקודם שהוצע. אנו מברכים את המוזיאון על השינוי ומודים לשדה כולו שהתגייס בסולידריות. אנו ממשיכות לעמוד בקשר רציף עם המוזיאון כמו גם עם גופי תרבות עירוניים אחרים במטרה לקבל תשובות ולהשמיע את קולן.ם של האוצרות.ים. המכרז עד חמישי הקרוב

במקרה הצנזורה במוזיאון רמת גן התרחש משהו שלא קרה קודם לכן - התגבשה קואליציה רחבה של כל איגודי האמנות בארץ אשר הובילה למאבק חסר תקדים ולשורת הסכמות חשובות. המטרה המרכזית הינה לכונן מנגנוני מעורבות והיוועצות בין המוזיאון לאיגוד ולקואליציית הארגונים כולה וליצור, בין היתר, הגנה על חירותם האמנותית של האוצר.ת והאמניות.ים שיפעלו במוזיאון. ההסכמות קובעות באופן שקוף את המנגנונים הדרושים לכל מוזיאון על מנת שישמרו החופש האמנותי והאוצרותי ופרסומן מאפשר לציבור לעקוב. נקווה שכל הסעיפים יכובדו. ונאחל למוזיאון, למנכ"ל הזמני ולאוצר.ת הבאים שגשוג וחופש פעולה מלא, ושיוכלו להוכיח את עצמם גם במרחב פוליטי ההולך ומקצין. מוזמנות.ים לשמוע ראיון שנערך אצל גואל פינטו בתכנית "גם כן תרבות" עם יו"ר האיגוד ד"ר אלעד ירון ועם האוצרת במוזיאון רמת גן עדיה פורת:

עירייה או משטרה? תגובת איגוד האוצרות והאוצרים על מקרה הצנזורה האחרון בגלריה העירונית "ביתא" בירושלים. העירייה דרשה מאוצרת ומנהלת הגלריה לבטל את אירוע פתיחת התערוכה הזוגית 'קרובות' של האמניות שרה בנינגה ורחל רוטנברג יום לפני מועד קיומו. הדרישה הגיעה על רקע הצגת שישה ציורי עירום מופשטים של הציירת שרה בנינגה, המציגים גוף נשי חשוף. חשוב להדגיש כי ציורים אלו אינם בוטים בשום אופן, הם אינם בעלי אופי פורנוגרפי ומתקשרים באופן ישיר לתולדות האמנות. הציורים נבחרו מתוך דיאלוג מקצועי והם נקשרים עם פסליה המופשטים של רחל רוטנברג. מתוך רצון להתחשב באוכלוסיה המגוונת של העיר, החליטו האמנית והאוצרת יחד להציג את העבודות החשופות יותר בצידי הגלריה, שאינם פונים כלפי הרחוב ולהצמיד בכניסה לגלריה שלט המיידע על רגישות הדימויים המוצגים. למרות מאמצים אלה, החליטה העירייה יום לפני פתיחת התערוכה שלא לפתוח אותה בטענה שזה יסתור את כוונת הגלריה לפנות לכל קהלי העיר. לאמנית הוצע להחליף את הציורים, אשר נבחרו בקפידה לאחר חודשים רבים של יצירה ובהקשר לקונספט התערוכה, בציורים אחרים. העירייה לא הציעה פתרון אחר לתצוגת הציורים בגלריה זו או אחרת. איגוד האוצרות והאוצרים מעוניין לסמן את דרישת העירייה להסיר את הציורים כפעולה אלימה וחד צדדית, שפוגעת בחופש הביטוי האמנותי ובחופש העיסוק של האוצרת. כתשובה לטענה שהעלתה העירייה שהאג'נדה של הגלריה היא לפנות לכל הציבורים בעיר, נשיב שמדובר בטענה חדשה שהוצגה רק לאחר בניית התערוכה. ביתא היתה גלרית אמנות מקצועית בכל שנותיה וכך לדעתנו ראוי שתמשיך לפעול. תפקידה של העירייה הוא לא לקבוע מה יוצג במוסדותיה. לשם כך נבחרו אוצרת (שמועסקת בגלריה כבר מספר רב של שנים) ומנהלת; זאת לאחר שעמדו בתנאי סף מקצועיים שהוגדרו מראש ברוח התואמת את שדה האמנות המקומי ואת דרישות משרד התרבות המחייב את נוכחותו של אוצר במוסד נתמך. גם החוק אינו מצדיק הסרה של יצירה, ויעידו על כך אינספור פסקי דין. לבסוף, הטענה של עיריית ירושלים כפי שנתפרסמה בעיתון "הארץ" לפיה: "עיריית ירושלים מעודדת תרבות ואמנות מגוונת בעיר תוך שמירה על כבוד הדדי והתחשבות ראויה בכלל האוכלוסייה", היא טענה שסתירה בבסיסה: תרבות מגוונת לא בהכרח מייצרת הסכמות רחבות, וודאי שלא נועדה לרצות את כלל סוגי הקהלים (על אף שהאמנית, תושבת ירושלים, איננה נמנית כנראה על הקהלים שיש להתחשב בהם). בתקופה האחרונה הולכים ועולים קולות המבקשים להשתיק את שדה האמנות בארץ משלל סיבות. הצטברות המקרים יוצרת אצל אמנים אפקט מצנן ונטייה לצנזר את עצמם מראש ובכך נוצרת פגיעה ממשית בחופש הביטוי. על כן אנו מבקשים לראות בעיריית ירושלים שותפה מלאה לשמירה על חופש הביטוי, על המגוון והריבוי עליהם היא מצהירה שהיא שוקדת, לסגת לאלתר מן ההחלטה הלא ראויה ולאפשר את קיום התערוכה בגלריה ביתא. איגוד האוצרות והאוצרים בישראל פועל וימשיך לפעול בכל המישורים החוקיים העומדים לרשותו בכדי לשמור על חופש האמנות, היצירה והעיסוק של אוצרות ואוצרים בישראל.

משתפים שני קולות קוראים לרזידנסי בינלאומי שמתאימים גם לאוצרים והתפרסמו לאחרונה: Artis welcomes curators and writers with curatorial experience to apply for a two month funded research residency at International Studio & Curatorial Program (ISCP) in Brooklyn, New York. This residency is part of the Artis Curatorial Residency Program and is intended for an enthusiastic and self-driven individual who is looking to expand the scope of a concrete research topic to include the work of contemporary artist(s) from Israel and related discourse. Mid-career or established curators or writers with curatorial experience may apply. Applicants must have experience working with contemporary visual artists in a curatorial capacity, including writing, research, educational programming, and exhibition-making, to be considered. During the residency, the curator-in-residence will build contacts with arts professionals who are part of Artis’ community, while immersed in an international residency at ISCP, and develop a curatorial project informed by these experiences. The final curatorial project, which will be developed in close collaboration with Artis staff, may take the form of a publication, essay, exhibition, or public program, and will be shared publicly on the Artis website or other channels. The participant will receive a private workspace at ISCP and participate in professional development opportunities that are part of ISCP’s residency program. The participant will receive an honorarium from Artis for their participation in the program, and limited travel grants are available to support round trip travel to New York. Visit the link in bio to apply. Please review program details, FAQs, past participants, and their final curatorial projects before applying. Applications must be submitted online here by January 31, 2023 at 11:59pm EST. תכנית רזידנסי יוקרתית של המוזיאון לאמנות ביוסטון. התכנית נערכת במתקני בית הספר של המוזיאון ומספקת סטודיואים, קצבה חודשית, אפשרויות לפעולה בשיתוף הקהילה, לימודים והתנסויות במתקני בית הספר והמוזיאון. התכנית מוצעת לאמנים, לאוצרים ולמבקרי אמנות ישראלים. השהות יכולה לתרום לקהילה המקומית ולחזק קשרים בין קהילות יהודיות וישראליות לקהילות מקומיות. סיכויי הקבלה תלויים בכמות ההגשות הכללית. צריך לקחת בחשבון שעלות מחייה מינימלית ביוסטון היא בסביבות 3000-4000 דולר בחודש, עבור מגורים, רכב, ביטוח רפואי וכד'. המלגה עומדת כיום על סך של 2200 דולר בחודש. על המועמדים לגייס תמיכה נוספת, כמו אירוח על ידי הקהילה היהודית, ושיתוף פעולה עם גורמים אחרים. הקונסוליה הישראלית תוכל לשתף אמנים מהתכנית בפעילויותיה, בתחומי התרבות והאמנות. להלן הקישור לתכנית: https://www.mfah.org/fellowships/core-program/core-about